תשומת לב

כולנו מכורים לתשומת לב, אומר כריס רוק בספיישל החדש שלו בנטפליקס (אתייחס אליו בסוף).

ואני מיהרתי לקחת נייר ועט ולרשום...

אבל לפני שאשתף בתובנותיו, אדבר על חשיבות השריר הזה ביוגה.

תשומת הלב היא השריר החשוב, העיקרי והמרכזי עליו אנחנו עובדות באימון היוגה. במהלך שעה וחצי אנחנו ממקדים את תשומת הלב בגוף, בנשימה, בחיבור שבין שאני אלו, מדי פעם אנחנו שמות לב להשפעה של האימון והריכוז המתמשך על מצבנו המנטלי. בסוף אימון יוגה טוב , כמו שכותב פטנג'לי- שוקטים גלי ההכרה (סוטרה 1.2) ו "מישהי" אחרת צצה ומתגלה- "הרואה שרוי במצבו הטבעי" (1.3). לאימון הזה קוראים דהארנה- האיבר השישי של היוגה- מיקוד תשומת הלב לאורך זמן באובייקט אחד (סוטרה 3.1).

ראשית , אפשר להבין, שמיקוד תשומת הלב באובייקט אחד הינו תנאי הכרחי בדרך להשגת מטרת היוגה. בלי יכולת זו המתפתחת מהאימון, לא ניתן להתקדם. אבל גם בעבור אלו שדרך היוגה לא ממש מעניינת אותם (עדיין...:)) , שימוש נכון ומושכל בתשומת הלב הכרחית לאיכות החיים.

ראשית, כפי שאמרתי- היכולת למקדה לאורך זמן מרגיעה את המחשבות המשתוללות בהכרותינו הקודחות. וכולנו סובלים תכופות מהרעש הבלתי פוסק שאנחנו מייצרים לעצמנו. התנועה המנטלית, כמו הקופים המקפצים מענף לענף , לא נותנת לנו מנוח.

שנית- תשומת לב הכרחית ליכולת שלנו לפעול בצורה מודעת ולא באופן אוטומטי. אם אני רוצה להצליח במבחן , אני חייבת למקד אתת תשומת הלב שלי בלמידה ולא להתפתות אחרי כל תשוקה שחולפת במוחי (במקום ללמוד – ללכת לים, לישון, לפטפט עם חברה, לראות סרט בטלוויזיה... ועוד). היא מאפשרת לי לענות בסבלנות לבוסית שלי ולא להתפרץ עליה בזעם...

שלישית- מערכות היחסים שלי שזוכות לתשומת הלב שלי פורחות. ואילו אלו שאני מזניחה, אט אט נעלמות מחיי...

והאמת- יש עוד! יש עוד יתרונות וחשיבות לפיתוח השריר הזה , אבל אני אקצר כאן וארחיב בהזדמנות אחרת.

אני רוצה להתייחס לאספקטים אחרים של תשומת הלב שהאיר אליהם בשנינות כריס רוק.

כולנו, הוא אומר, מכורים לתשומת לב. מכורים. בעידן הזה אחת מהתופעות המדאיגות ביותר (אותי לפחות) היא ההתמכרות. "כולנו מכורים.." אומר גם ברי סחרוף בשירו "עבדים". צודקים.

ההתמכרות הזאת לעוד ועוד תשומת לב גורמת לנו לעשות כל מיני דברים כדי לזכות בה. במיוחד ברשתות החברתיות השולטות בנו ביד רמה.

1. להראות את הישבן שלנו (כריס השתמש במילה בוטה יותר...)- כדי שיראו אותי אני חושפת. למעשה הרשת מעודדת אותנו לפורנוגרפיה. גם דברים שלא כדאי לנו לחשוף, אנחנו חושפות. ולא רק ברשת. כל תוכניות הריאליטי הן פורנוגרפיה משתוללת. כולנו מציצנים והחשפניות המשתוקקות לעוד ועוד תשומת לב , מראות לנו עוד ועוד. התמכרות דו כיוונית.
   

2. להיות ידוע לשמצה- לעשות משהו מתריס, מתגרה, פרובוקטיבי. קצת מתכתב עם סעיף אחד , אבל לא בדיוק. "אין חשיפה רעה" אומרים בברנז'ה של הפוליטיקאים או של הסלבריטיז. העיקר להיות שם. אם אתה לא שם- אתה לא קיים...
   

3. להצטיין! כדי לזכות שתשומת לב צריך להצטיין, לעבוד קשה בהתמדה לאורך זמן ואז להצליח ולקבל הכרה. זה נראה לא רע דווקא, אבל אם המוטיבציה היא להיראות, כדאי להכיר בכך ולשאול את עצמנו למה.... אבל! להצטיין זה קשה , אומר כריס. זה מצריך לקום מדי בוקר ולהתאמן בהתמדה ולאורך זמן- קל יותר לחשוף את הישבן הוא קורץ.
   

4. להיות קורבן! וזו הדרך הקלה ביותר הוא אומר. כשאני קורבן- כולם מרחמים עלי ומשפיעים עלי תשומת לב. ולכן , הוא מדגים, חדרי המיון מלאים בפצועים מחתכי נייר.... אאוטש! איזו הבחנה מטלטלת. קורבנות היא תופעה הולכת ומתרחבת שעושה בדיוק ההפך מתהליך התפתחותי. כשמשהו קשה קורה לנו, במקום ללמוד מזה, למצוא את הדרכים לצמוח , אנחנו מתבוססים בזה, כי המסכנות שהתרחשה עלינו מביאה עוד תשומת לב. ומה שתשומת הלב פונה אליו- היא מגדילה (כמו שכתבתי למעלה...)- עוד מסכנות

עידן של תפיסה קורבנית מתפתח. עשו לי, שתו לי. אני לא אשמה. מישהו אחר גרם למצבי. זו תפיסה שממש לא מעודדת לקיחת אחריות אלא מפתחת תלות ומסרסת.

תהליך של צמיחה נראה כמו פניית פרסה. U. מתפיסה קורבנית של "קרה לי אסון" לתפיסה מנהיגותית שאומרת- או. קי, זה המצב, מה אני יכולה לעשות בקשר לזה? כל מיני דברים קורים לנו בחיים- טובים או רעים- זה עניין של תפיסה. מחלה, מוות , פיטורין, זקנה, פרידה ועוד הם חלק מהחיים. לעולם חיינו יהיו משובצים בכל צבעי הקשת, אלו הנעימים ואלו שלא. מה אנחנו עושות עם זה, זה מה שמשנה. והתפנית הזאת מצריכה הרבה מאוד תשומת לב. אנחנו המכוונים אותה לאן שאנחנו רוצים. בתנאי שאנחנו זוכרות זאת ומטפחות את הרעיון הזה. בלי הטיפוח הזה המכוון והמאומץ שלנו (בהוונה), תשומת הלב משתוללת ואנחנו בעקבותיה, ללא וויסות (יאמה) וללא שליטה.

להיות קרבן אולי מביא לי תשומת לב, אבל גם מטפח את היותי קרבן. וזה לא מה שאני מאחלת לעצמי בחיים האלו.

זה אולי דרך לקבל עוד לייקים, אבל זה לא מקדם אותי לקראת המטרות שלי.

אימון תשומת הלב נקרא יאמה.

יאמה, וויסות עצמי, מתחיל את הדרך הביתה- לשקט ולשלווה. טיפוח האימון בתשומת הלב בכל פעולה שאני עושה במהלך היום. יאמה הוא גם שמו של אל המוות. תנחשו למה.

מהמזרן לחיים- קורס המקנה את הכלים לטפח את חוכמת היוגה ביום יום מתחיל במאי. הצטרפו אלי.

ולגבי כריס רוק- צפיתי ברגשות מעורבים- צחוק, התנגדות, הרהור, דחייה, הסכמה....

הוא חכם, הוא בוטה, הוא מתריס. הוא גרם לי לחשוב. תחליטו בעצמכן ...

יש קטע נפלא שלו על לולולמון שאייל צ'חנובסקי העלה הבוקר - הנה הוא כאן.