מתי להתאמץ ומתי להרפות

"אני מרגישה כאילו עברה עלי משאית"

זה אחד המשפטים שחוזרים על עצמם בימים האחרונים בקרב חבריי, עמיתותיי ותלמידיי.

ואם לא משאית- רכבת. או מערבל בטון. 

ככה גם אני מרגישה.

מדי בוקר לפני שאני קמה אני בודקת עם עצמי מה שלומי היום.

אני מעבירה בראש את הלו"ז שלי וערה לתחושות שעולות בתגובה- שמחה או חוסר חשק.

יש ימים שאני פשוט מרפה אל תוך הספה בכניעה , כמו כופפת את ראשי ונותנת לחיים לעבור לי מעל הראש. עד עבור זעם.

יש ימים שבהם אני רותמת את עצמי ומגייסת את הכוחות להתחיל את היום. לרוב העבודה עצמה מטעינה אותי בכוחות (כמו מכשיר דינמו של אופניים, שמעצם הפידול מייצר אנרגיה)

בכל מקרה נדרשת ממני הבחנה ודיוק עצמי- מתי כן ומתי לא. ואם כן או לא- אז איך. ויוקה.

מתי אני אסרטיבית כלפי עצמי ושמה גבולות ומעודדת את עצמי לפעול למרות שאין לי כוחות

לעומת

מתי אני קשובה ליכולות ולרמת האנרגיה ומאפשרת למערכת שלי מנוחה.

לזה נדרשת יכולת הבחנה ויושרה פנימית.

במה אני מתמקדת ועל מה אני מוותרת-  אבהיסה ואירגיה- אימון וויתור. 

לפעמים האימון הוא לעודד את עצמי להתחיל את היום ולוותר על הקולות המשכנעים להשאר במיטה.

לפעמים האימון הוא להישאר במיטה ולוותר על הביקורת העצמית המחלישה. 

אינטגריטי, יושרה:

להסתכל לעצמי בעיניים ולדעת בדיוק מה המניע- עצלנות או עייפות. 

לפעמים רביצה מביאה עוד רביצה. עייפות גוררת עייפות. (דומה מושך דומה).

ולפעמים מנוחה מטעינה וממלאת. כמו מצבר. 

זו מחויבות גדולה. אחריות. 

לאלץ את עצמי כשאין כוח- לא טוב

לוותר לעצמי כשאין כוח, אבל זו עצלות- גם לא טוב. 

לא בכדי תוצאות הפעולות שלנו נמדדות בכוונה שעומדת מאחוריהן . לא בתוצאות עצמן (על תוצאות הפעולות אני מוותרת כבר בהתחלה מתוך הבנה שאין לי שליטה על מה שקורה, אבל יש לי השפעה. לא אותו הדבר.)

סנקפלה - התבוננות במניע, חיבור לכוונה. הפעולה נמדדת על פי המניע – זו הקארמה. 

להתאמן לפעול מהמניע הנכון זה חיבור פנימי.