חוסר אונים נרכש (learned helplessness)
- sigayayoga
- 28 באוג׳
- זמן קריאה 2 דקות
אתמול היה יום רווי אירועים ואי הסכמות בדבר "הפעולה הנכונה".
הייתי עדה להמון ויכוחים – האם שביתה והפגנה מועילות או לא.
מה בכלל מועיל והאם בכלל יש טעם בכל אלו.
מה שברור שלכל העם (אני מקווה) אכפת מהחטופים ויש שאיפה עזה לחזרתם.
ורובינו יוצאים מגדרנו ותוהים מה אפשר עוד לעשות כדי שזה יקרה.
אנחנו רוצים לפעול. הצורך לפעול מתוכנת בנו.
אל מול הצורך לפעול עולות השאלות האלו וגם הציפיה שלפעולות שלנו תיהינה תוצאות.
האמת היא שאין לנו שליטה על התוצאות. יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על התוצאות. אבל! זה לא פותר אותנו מאחריות על הפעולה. זה בידיים שלנו ואנחנו לא יכולים להתחמק מזה.
אחד העקרונות החשובים שכל מורה ליוגה מתחיל.ה לומדת זה- עשיה ללא אחיזה בפירות העשייה.
לשאול – מה יצא מזה ? או להגיד – זה לא יעזור ממילא ואז לא לעשות דבר, זו לא אופציה.
טוב, אולי זו אופציה- אבל זו לא הדרך.
זהו אימון מתקדם שמצד אחד- פועל בכיוון המטרה ומצד שני מסכים לא לדעת מה יקרה. מספיקה הכוונה להיטיב והפעולה על פיה. למיטיבי לכת בלבד.
אנחנו פריקים של שליטה- מכורים לידע כי ידע נותן לנו תחושת שליטה. וזו הנקודה- אין לנו שליטה. להסכים לחוק הזה זו התפתחות רוחנית. אבל, יש לזה חלק משלים- אין שליטה אבל יש אחריות והשפעה. זוכרים את נפנוף כנפי הפרפר ביפן הגורם להתפרצות געשית בפרו? אז, ככה.
יש אדוות לפעולות שלנו ואין לנו שמץ של מושג מהן, מתי הן יבשילו וכיצד הן משפיעות. התמסרות לכוח הזה היא פריצת דרך רוחנית.
להמשיך לנסות- ללמוד ממה שאנחנו עושים.
לראות שמה שמחליש אותנו זו הדחייה מחוויית כישלון.
אם מבינים שאין דבר כזה כישלון ושמכל התנסות לומדים- זה מקל להמשיך לפעול.
ככה לומדים. ככה הופכים יותר מדויקים ומתקדמים.
האימון הוא המאמץ להתייצב באימון- להתייצב בפעולה. לא בתוצאה.
קודם יש להתאמץ- אחר כך לזרום עם הזרם. אבל קודם להתאמץ.
אתמול בכיכר החטופים היו המון מיואשים. אבל הם באו.
"חוסר אונים נרכש" הוא מושג מהפסיכולוגיה המתאר מצב שבו מפסיקים לנסות:
חוויות חוזרות ונשנות של כישלון מפתחות בנו ויתור על הניסיון. זה מצב של ייאוש וחוסר תקווה. זוהי תקיעות.
זוכרים את סיפור הפיל הקשור ליתד?
למי שלא זוכר , מזכירה.
ילד הלך לקרקס עם אביו וראה פיל גדול קשור ליתד קטנה בחבל דק.
"איך הוא לא מושך את החבל ומשתחרר"? שאל הילד את אביו.
"כשהיה קטן " ענה האב, "לא היה לו מספיק כוח למשוך, אבל הוא ניסה וניסה וניסה ולא הצליח. ולכן הפסיק לנסות."
מתי מפסיקים לנסות? מתי הרגע האמיתי שנכון להפסיק? בשביל זה צריך יכולת הבחנה חדה.
בוויתור אמיתי יש מאמץ.
הוא לא נובע מחוסר תקווה. הוא נובע מהסכמה.
מהי הפעולה הנכונה עבורך להחזיר את החטופים הביתה ? אל תפסיקי!
"חקירה על עוצמתו של פיל- תביא למימוש כוח ויכולת בחיינו" סוטרה 3.24
עול מהמניע הנכון זה חיבור פנימי.
תגובות