דוד המלך חמד את אשת אוריה החתי

וכדי לממש את תשוקתו הוא מזמן אותה (מי אומר לא למלך?) שוכב איתה (יחסי מרות, אמרנו? אונס? מי אומרת לא למלך?) והיא הרה לו (ממזר!!!!).  

דוד קורא לאוריה לשוב מהמלחמה ע"מ להסוות את חטאו. (טשטוש ראיות כבר אמרנו?). 

אוריה מת בקרב (בתהליך שאולי מזכיר רצח).

זה "דוד מלך ישראל חי חי וקיים..."

ואם היה חי היום , מה היינו עושים? בוחרים בו שוב? מוחלים על פשעיו? מפגינים?

כשהיאוש תוקף אותי למראה המצב המטורלל בו אנו נמצאים אני מזכירה לעצמי....

• שמנהיגים מטורפים היו לאורך כל שנות ההיסטוריה, רק שעכשו אנחנו רואים את זה. ערים לזה . זהו עידן הידע (וגם עידן הבורות).

• שצריך להיות תאב כסף כבוד וכוח  (שלושת ה "כפים" ) כדי להיות מנהיג... מי השפוי שרוצה את כאב הראש הזה?! אז למה אני בעצם מצפה...?

• שאנשים הם עגולים- יש בהם צדדים רעים וצדדים טובים . זה לא מוריד מכך שכולם צריכים לשאת בתוצאות המעשים והפעולות שלהם. 

אז נכון שהכל מתעצם. והכלים להרס וחורבן המצויים בידיו של מנהיג הרסניים ומסוכנים הרבה יותר.

ונכון שכיום אנחנו ערים הרבה יותר לטירוף, טמטום וכוונות מעוותות שיש למנהיגות העולמית- אבל זה לא חדש. זה לא חדש! 

ובכל זאת העולם במובנים מסוימים הוא טוב יותר (וגם לא....זה תמיד דו כיווני). אז במאזן הזה, דרך האמצע היא  תמיד תמיד אחד לאחד- כדי לעלות לגובה השורשים מעמיקים לאדמה. 

ראייה צלולה ובהירה מתפתחת מתרגול היוגה. (המילה "רישי" משמעה לראות ולחזות -לחזות את העתיד...). ומכך היכולת לראות שמה שקורה עכשו הוא תוצר של העבר מצד אחד . ומצד שני – איך ומה שאנחנו כאנושות עושים עכשו ישפיע על העתיד. 

התובנות מהראייה הצלולה שמות בידיים שלנו אחריות וכוח להשפיע אבל וגם מזכירות לנו צניעות- להבין שהרוב לא בשליטתנו. 

וכש "הייאוש נעשה יותר נוח" אני מזכירה לעצמי זאת. 

ואני מזכירה לעצמי כמה אחריות יש לי לטפח את ההכרה שלי. את המיינד שלי,

אם אני רוצה באמת לראות ובאמת לפעול בצורה מיטיבה. 

ההכרה/תודעה היא השער. היא התנאי ההכרחי. 

שתמש בה כמקור אנרגיה ולהמשיך להזין את תוצריה בכדי שישגשגו.