קול פנימי

אם הייתי יכול.ה להתחיל מחדש

בכל בוקר כשהשעון מצלצל , מתחיל הויכוח הפנימי- כן לקום לאימון או להישאר עוד קצת במיטה...

עם השנים התפתחה מיד לאחר הויכוחון הזה עוד בת קול השואלת אותי- האם תתחרטי שלא קמת? והתשובה על השאלה הזאת היא תמיד כן. ולאחריה השאלה- האם תתחרטי שקמת והתאמנת? התשובה על שאלה זו היא תמיד לא.

וזה עוזר ל לקום.

"תעשי כל מה שאת אוהבת, כל מה שאת חושבת שיעשה לך טוב..." שרה גלי עטרי.

אז זהו, פה קבור הכלב.

מה זה הטוב הזה שהיא מדברת עליו?

האם זה הטוב שאומר- תעשי מה שבא לך, מה שיקרה אחר כך, לא חשוב כרגע. בא לך עשן- תעשני. בא לך עוגת שוקולד- תאכלי, לא בא לך להתעמל- לא צריך, בא לך לא ללכת לשיעור- עזבי.

או,

שהטוב הזה אומר- למרות שלא בא לך להפסיק לעשן, את יודעת שזה לא תורם לבריאות שלך, אז תפסיקי. אם לא תלכי לשיעור- את יודעת שתתחרטי אחר כך.

יש כאן שני "טוב" שמהותית שונים זה מזה. שני קולות פנימיים. אחד סקסי, מגניב ומפתה והשני עם הסתכלות ארוכת טווח ותבונה אבל מה זה לא מגניב.

אנשים על ערש דווי אומרים שלו היו נותנים להם לחיות שוב הם היו מקשיבים לקולות אחרים. היו מרוויחים פחות כסף ומבלים יותר עם המשפחה שלהם. משקיעים יותר זמן בלטפח יחסים משמעותיים עם חברים ופחות מתעסקים בדאגות. ועוד ועוד , אתם מכירים את הכתבות הללו.

אבל הידע הזה לא מניע אותנו לפעולה ברגע האמת. ברגע האמת רובנו בדר"כ מקשיבים לקול המחפש את ההנאה הרגעית. את הסיגריה, את הסיפוק המיידי, את ההמנעות מלהתקשר ולהתנצל. נמנעים ממבוכה, מחוסר נעימות , נמענים לצאת להליכה ולאימון, למרות שבתוכנו אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון לעשותו. קשה להזיז אותנו. במיוחד כשזה חורף ונעים מאוד ליד התנור עם הפוך וספר מרתק.

אנחנו מונעים לפעולה כשמשהו מאיים עלינו. פתאום כשקבלנו את תוצאות בדיקת הדם או ההדמייה ויש רמז או יותר מזה למחלה מסכנת חיים- או אז אנחנו משנים תזונה, משנים אורחות חיים, מתחילים להתעמל, מוותרים על מערכות יחסים שמעיקות עלינו. פחד המוות מעורר אותנו להקשיב לקול הפנימי שיודע שטוב הוא לא תמיד נעים. אבל הוא טוב. על אמת. ושהנעים הוא לא תמיד מועיל. הוא מספק תשוקה מיידית, אבל 3 דקות לאחר מכן הסיפוק נעלם ועולה תשוקה לעוד. ועוד. ועוד. כרוניקל דיסטיספקשן- חוס שביעות רצון כרונית, אומרת פנולפה קרוז בסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה".

ופה , בדיוק פה , מתגלה ההזדמנות לשינוי הנכסף שאנחנו מבקשים לחיינו. שינוי דורש מאמץ. שינוי כיוון תנועה. מהרגיל, המוכר והנעים אל הדרך הנכונה אל אותו טוב שאנחנו מבקשים לעצמנו: חיים בריאים, שביעות רצון וסיפוק , ואושר. כן, אושר. זה סיבוב פרסה. שינוי כיווון, עליה המעלה הזרם.

אז למי אני בוחרת להקשיב- לקול המקבע אותי בהרגלים הישנים שלא לוקחים אותי מסתבר קדימה אל עבר אותה מטרה טובה שאני מבקשת לעצמי? או לקול שאומר- מותק, רוצה שינוי? השינוי מתחיל ברגע הזה. קומי . לכי למקלחת, תעלי על המזרן. בטוח עוד שעה לא תתחרטי על ההחלטה הזאת.

"קול פנימי , קול פנימי, דבר אלי עכשו אני , שומע בקולך". שר @נועם רותם בחוכמה.

קול אחד מבטא את העבדות שלנו להרגלים. והקול השני מזכיר לנו שיש לנו בחירה. יש לנו חופש להשתחרר מהרגלים ישנים. החופש הזה לא קורה בקלות. אלא מבקש את הבחירה בו בכל יום מחדש. אז עם מי אני מזדהה? #אסמיטה קורים לזה ביוגה.

והרגע הזה מתחיל ברגע זה ממש, בכל פעם מחדש: השביל הזה מתחיל כאן. את זה אומר @אהוד בנאי