נקמה אינה המוטיבציה הנכונה לפעולה
הכוונה היא הקובעת את משמעות הפעולה
לאחרונה אני חוקרת את הקשר שבין פגיעות- קורבנות- נקמה (פוסט שני בנושא)
מחלה, פציעה או אובדן מותירים את האדם במצב פגיע. יכולותיו אינן אותן יכולות, יש פגיעה במסוגלות, בעצמאות, בתפיסת העצמי.
.
הגישה אל הפגיעה משפיעה ישירות על דרך ההתמודדות. אם פגיעות נתפסת כאיום, כאילו היא לא צריכה לקרות, או כעונש, בגידה או חוסר צדק- יהיו אנשים פגיעה תעורר בהם כעס ותגובה קורבנית. למשל: זה לא מגיע לי, למה זה קרה דווקא לי? אין לי מזל, אין צדק בעולם. מפה ההידרדרות לפסיביות מוחלטת או לפעולות הנובעות מזעם ונקם (כלומר אלימה, הימסה: אני אראה להם! ) קצרה.
.
תחושת פגיעה יוצרת באופן אוטומטי דחייה- דבשה. הרצון להימנע ממה שאני חשה כעת. אין לנו שליטה על זה , וחשוב לציין זאת. זו ואסנה- רושם עמוק הטמון במערכת האנושית שלנו ששורשיו נעוצים בעבר, בהיסטוריית ההתנסויות שלנו מרגע לידתנו (ואולי קודם..). הואסנה הזאת מייצרת באופן אוטומטי סמסקרה- פעולה אוטומטית של ניסיון חזק להימנע ממה שאני מרגישה ברגע הזה.
.
זהו ניסיון שבדר"כ הוא עקר, ואם לא, הוא מקל לזמן קצר בלבד. אם אני לא מטפלת בשורש הבעיה , רק בסימפטום, מובטח שתשוב. זוהי צורה של סמסרה- מעגל החיים והמוות.
.
היוגה היא דרך אישית מחד , אוניברסלית מאידך. לכל אחד ואחת יש את הדרך האישית שלה: את נקודות הציון האינדיבידואליות בהתפתחות האישית, בדרך להגשמה עצמית ולחופש, קאיוליה. אי אפשר להתווכח על נכון ולא נכון כי מלכתחילה אין דרך אחת דומה לשנייה. עם זאת, כל הדרכים עוברות דרך שינוי תפיסת העולם, דרך שינוי הידע שיש לנו על העולם בו אנו חיים ועל תפקידו של האדם בבריאה.
.
השגת המטרה הנשגבת אינה השתרעות מתחת לעץ קוקוס בחוף פסטורלי בתאילנד (או בקוסטה ריקה...). השגת המטרה באה לידי ביטוי בדרך בה אנו חיים. במילים אחרות- בפעולות שלנו. ומטרת פעולותינו כולן, על פי דרך היוגה (למיטב הבנתי) היא לתמוך בקיום. פעולות שמטרתן להיטיב. כלומר המוטיבציה לפעולות בחיינו צריכה להיות – להרבות טוב.
.
נקמה אינה מנסה להרבות טוב. להפך. היא מנסה להעניש. להרע. היא פורקת את אנרגיית הזעם האצורה בתוך מהמערכת שלנו. היא נובעת מהזדהות עם אחד הצדדים. ואני הפגוע הוא אחד הצדדים. זו התמודדות הישרדותית.
ולכן, נקמה אינה המוטיבציה הנכונה לפעולה על פי הדרך היוגית. גם הכחדת צד אחד ו "לנצח" זו לא הפעולה הדהארמית (תומכות קיום).
יוגה היא אינה הישרדותית כי אם דרך רוחנית ולכן לעולם היא מעל צמדי הניגודים. ולכן לפעול מתוך הזדהות עם צד אחד מפספסת את המטרה.
כן, להיות יוגי.ת במצב בו אנו נתונים זה קשה מנשוא. זה דורש מאיתנו לראות את הזהויות שלנו (האגו, אהמקרה) וכיצד הן מכוונות את פעולותינו ומכתיבות אותן. וזה לבחור (לבחור!) את הפעולה מתוך המוטיבציה הנכונה- חמלה, טוב, אהבה ללא תנאי, השתוות הנפש.
זה לא אומר לא להילחם- זה אומר איך להילחם. באיזה הלך רוח. (כתבתי על כך פוסט ארוך בתחילת המלחמה).
זעם ונקמה הן איכויות רג'סיות (עיין ערך בפרקים הרלוונטיים בבהגווד גיתא). אלו רגשות לגיטימיים שיש ללמוד להכיר ולהכיל אבל בשום אופן לא לתת לרגשות הללו להכתיב את דרך הפעולה.
לא סתם נאמר – לא תנקום! נקמה ממשיכה את האלימות, מעגל ההרס.
החזק, הוא החכם. החכם – מוותר. ואירגיה. ההפך מהישרדות שהיא במורד הזרם, אלא במעלה הזרם- רוחניות.
להיפגע זה אנושי. להסכים להרגיש את הפגיעה, לא לדחות אותה, זו כבר מסוגלות. היא מפתחת בנו ענווה , חמלה והבנה עמוקה בטבע האנושי המשותף לכולנו. ואת היכולת למצוא פתרון