על זהות והזדהות

לאחרונה אני מהרהרת רבות בזהותי כיהודייה וכישראלית.

מה עושה אותי יהודייה ? עצם העובדה שנולדתי להורים יהודים? יש כאלו שיאמרו שאם אני לא מקיימת מצוות – אני לא יהודייה. אם אני לא פועלת כפי שהגדירו גדולים ממני כפעולות המגדירות יהדות, אזי איני יהודייה. לעומתי, ליהודי אירופה החילונים ואולי גם המתבוללים במלחמת העולם השניה, לא עזר שאינם פועלים ב "יהודיות". עצם היוולדם לשושלת שהיה בה יהודי, גזרה את גורלן למוות. לאנוסי ספרד דוקא היה מוצא- הם פעלו בחוץ כנוצרים, אך בביתם פנימה פעלו לשמירת מצוות. וגם זה לא עזר. מכיוון שני- לאלו הפועלים ב"יהודיות" – נוצרים, למשל, שומרי מצוות – לא יעזור. הרבנות לא תראה אותם כיהודים.

מה עושה אותי ישראלית? מגוריי בישראל? אני לא חושבת שזה נכון לכל אותם ישראלים החיים בכל קצווי תבל. מקום מגורים לא מהווה מקור לזהות.

למה חשובה לי ככ זהותי כיהודייה וכשישראלית? מודה שלאחרונה אני ממש לא גאה בזהויות האלו.

זהות היא התוויה, שיוך. יוצרת גבול ברור ביני ובין אחרים. ויש לכך השלכות מרחיקות לכת טובות ומזיקות.

לזהות יש תפקיד חשוב בהתפתחות האנושית. פיתוח זהות חשובים להתפתחות בריאה של ילד: להבנת הגבולות, להבנה אילו פעולות חשוב לעשות, מה תומך את הקיום האישי ומה מזיק.

כשאמא "נולדת", זהותה כאם בוסרית מאוד. לאט לאט, עם הטיפול בילד, מתפתחת הזהות ההורית שלה, ושל האב כמובן. פעולות כמו הזנה, טיפוח, הקראת סיפור, הרגעה מבכי, חיבוק, הליכה לאסיפות הורים- כל אלו הן פעולות לדוגמא שמחד גיסא מפתחות את זהותנו ההורית ומאידך גיסא מכתיבות את הפעולות הללו. זהו מעגל. ככל שנתמיד בפעולות הוריות, תתפתח הזהות כהורה.

זהותי כמוזיקאית מתפתחת כתוצאה מנגינה על כלי נגינה או שירה. ככל שאנגן על הגיטרה שלי יותר- ארגיש יותר גיטריסטית. זהותי כגיטריסטית תעודד אותי להציע את עצמי כנגנית במופעים או באירועים.

תלמידה בקורס מורות ליוגה המסיימת אותו, זהותה כמורה ליוגה קלושה. אבל רצונה להיות מורה ליוגה יעודד אותה להתחיל ללמד. ככל שתלמד יותר, זהותה כמורה ליוגה תתבסס.

אם נסכם- פעולות מגדירות את הזהות, הזהות מגדירה את הפעולות. זהות היא דבר שמתפתח.

יש לי אינספור זהויות, ובהרחבה: תפקידים - זהותי כאדם, כאישה, כרעיה, כאם, כבת, כאחות, כישראלית, תל אביבית, יהודייה ממוצא מזרחי.. כל אחת מהאלו מגדירה התנהגות.

בלב ליבה של תחושת הזהות יש תחושה ברורה של "אני". לכל אחד מהתפקידים הללו אפשר לצרף לפניה את המילה "אני" : אני אישה. אני אמא. אני מורה ליוגה.

והתחושה הברורה הזאת היא אחת מגורמי המכאוב, הסבל ( #קלשות) , של היוגה: הקלשה הנקראת #אסמיטה.

"תחושת אני" או זהות שגוייה.

יש כמה רעיונות העומדים מאחורי הגדרתה כגורמת לסבל.

למשל, שזהויות עשויות לגרום לנו לסבל בגלל חוסר היכולת לפעול על פי הזהות- למשל אשה שלא יכולה ללדת (כאילו שהיכולת הזאת מגדירה נשיות..). או ספורטאי שנפצע ונמנע ממנו להמשיך לעסוק בספורט. ויש עוד

או, שזהות שגוייה בהכרח תגרום לנו לפעול בצורה שגוייה. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא מן הסרט המופלא "הכחול הגדול". הזדהותו של גיבור הסרט עם דולפינים גרמו למותו. הוא צלל אל המעמקים בעקבותיהם וטבע. הפעולות שלו היו בהתאם לזהות שלו. והוא מת כתוצאה מכך. פחות דרמטי מכך, אם לא תתפתח לי זהות של אמא- אני לא אטפל בילדיי בצורה מיטיבה.

ויש עוד.

הבנתם את הרעיון.

בבסיס, הזהות החשובה ביותר שלנו היא זהותנו כבני אדם. זה מה שעומד לפני הכל. היותנו בני אנוש מצריכה מהורינו לטפל ולטפח אותנו ככאלו. בכל רחבי העולם, ללא הבדל בין דת, גזע ומין. כל התינוקות האנושיים זקוקים לחום ואהבה, להזנה, הגנה ותנאי חיים מתאימים. אחר כך ומהזהות הזאת , יתפתחו הזהויות האחרות שלנו. ילדים שיתייחסו אליהם כילדים טובים- יתנהגו בהתאם. ילדים שיתייחסו אליהם כמפריעים ומטרידים- יעצימו ויוכיחו את עצם ככאלו או , להפך, יקטינו ויעלימו את עצמם.

ותראו איך סבל ואסון מטשטש את כל שאר הזהויות שלנו ומאחד אותנו מיד כבני אדם- לא משנה איפה התרחשה רעידת האדמה, מיד משלחת הצלה מגויסת להציל חיים של בני אדם. וכמה אנחנו מאוחדים בדאגה ושאיפה לטוב כשילדים נקברים מתחת למפולת בתאילנד או כשכורי פחם נלכדים מתחת להריסות בדרום אמריקה. אפילו לאוייבים המושבעים שלנו אנחנו מציעים עזרה כשקורה אסון.

הקורונה הוכיחה לנו שלא משנה כמה נדאג לעצמנו, אם לא נדאג לשלוח תרופות ולתמוך בצוותים רפואיים בעזה וברשות הפלשתינאית, גם אנחנו נפגע. הקורונה לא ידעה להבחין בגבולות ששמנו בצורה שרירותית.

לתלמידות ולתלמידים שלי שהצביעו הפוך ממני בבחירות, שמאמינים בכל ליבם שהממשלה והרפורמה זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אני מתייחסת באופן שווה ובונה להם אימוני יוגה תומכי בריאות. אני רוצה בבריאותם וברווחתן. כי לפני הכל – אני אדם.

זהות שאינה מבוססת על אנושיותנו מביאה לסבל. לכיליון. לשם אנחנו מתגלגלים בתאוצה מטורפת.

ומהו האדם? שאלת השאלות...

אסתפק בלומר – כל בני האדם רוצים טוב , גם אם זה רק לעצמם, עדיין הם שואפים לטוב. אנחנו זהים בשאיפה הבסיסית הזאת. הטוב מבקש להתגשם בעולם.

ולכן הפעולות הנגזרות מזהות אנושית הן פעולות שמהותן להרבות טוב. לא לזרוע הרס.

לפני שאני יהודייה או ישראלית, אני אדם.

מצרפת את מילותיה האלמותיות של מאיה אנג'לו בתרגום חופשי שלי.

ולמעוניינות להעמיק ברעיון הה "אסמיטה" - להלן לינק לשיעור שלי ביוטיוב.

"אין התנהגות אנושית שהיא זרה לי"

מאיה אנג'לו.

"אני בת האלוהים. " זה" שברא את ההרים ואת הזבובים , ברא גם אותי. גדול ומופלא ממני. מבקשת להיות ענווה . גם הגס, הגזען והאלים- בוא בן האלוהים, בין אם יודע את זה או לא. ועלי לנהוג כלפיו בהתאם.

ולכן, אני זוכרת - אני בת אנוש. ואין התנהגות אנושית שאין לה זרעים בתוכי.

לא משנה כמה אכזרי הפשע שבצע העבריין- הזרעים לכך טמונים בתוך הזרע האנושי. גם בי , כבת אנוש , יש את הפוטנציאל הזה. ולכן עלי לאמן ולנתב את כל האנרגיות שלי כנגד הפוטנציאל הזה. ואם אפשר לעשות זאת בכיוון הזה, אפשר גם הפוך! אם אדם חולם בגדול ומעז לאהוב, מעז להיות מרטין לותר, או אמא תרזה, או גאנדי, גדולים מהתנאים וההתניות שעמם נולדו, כך גם אני!

עלינו להרחיב את עצמנו:

אני בת אנוש, ודבר אנושי אינו זר לי"