מתי אדם מפסיק להיות אדם? או מה מת כדי שנאמר שאדם אינו אדם עוד?
האם אדם מת כאשר אין לו ידיים? ברור שלא.
כשאין לו רגליים? ברור גם כן שלא.לאחרונה אני מתבוננת פעורת פה בשפע האפשרויות הפתוחות בפנינו..
האם בהפסקת פעולת איברים פנימיים כמו כליות, כבד, לבלב, או הסרתם, אדם מפסיק להיות אדם? גם כאן נסכים כולנו שלא. אז מתי?
בהפסקת פעולת הלב? הלב הוא משאבה. בניתוחי לב מורכבים, לא אחת מחברים את המנותח למשאבה חיצונית וממשיכים מלאכותית את עבודתו. הלב האורגינלי לא עובד, האם אין אדם? ברור שכן.
יש כאלו שיאמרו לי שכשאין ראש אין אדם. הראש הוא האיבר החיוני. מה בראש בדיוק עושה את האדם לאדם?
עיניים או חוש הראייה? אז עיוור אינו אדם. אם כך התשובה היא שלא העיניים עושות את האדם למה שהוא. אותו כנ"ל לגבי אוזניים.
הכרה! מוח! יגידו אחרים. בשכונה שלי מתגורר בחור שנפצע אנושות במוחו באחת ממלחמות ישראל. הוא אינו מתפקד, אינו מזהה, אינו חושב (כנראה), הוא יושב בכסא הגלגלים שלו ואינו עושה דבר. האם הוא אדם? אני חושבת שכן.
אני קוראת עכשו שוב את הספר "והיום אינו כלה". בספר מתואר תהליך אכזרי בו שבט ברברים פוגע אנושות בהכרת השבויים שהוא לוקח, מוחק את זיכרונם וזהותם אך משאיר משהו בהכרתם שמשאיר אותם לעבדים צייתנים. #מאנקרוט. אחסוך מכם את התיאור האכזרי, צליתי עבורכם את העמוד , למי שרוצה לדעת בדיוק מה נעשה שם ומה נמחק שם. #פוחלץ_אדם, הוא מכנה זאת בספר. ההכרה מתפקדת אבל משהו חסר. מהו אותו חסר?
לפני שנים מספר בסדנת יוגה עמוקה פצעה בי תובנה סביב הנחיית התבוננות על מושג ה #חלל. חשבתי לי שבעת המוות משיל החלל שבתוכנו את חליפת גופנו ומתאחד עם החלל שמסביב. אחרת למה קוראים למתים #חללים? אז נכון שהם מותירים חלל בלכתם, אך גם האופציה שעלתה בי אפשרית... הרהרו בכך.
מה עושה אדם לאדם? מה מת? אז בטוח מה שמת הוא הגוף שלנו, וכנראה גם התפקודים ההכרתיים. אבל אם אני מפרקת את #האדם לגורמים, הרי שאני מסיקה שהוא אינו אף אחד ממה שאנו יכולים לראות או לחוות. גם מחשבה אינה האדם וגם לא זיכרונותיו. הרי גם אלו , יש להם תאריך תפוגה. תגידו לי שזה סך הכל יחד. אולי. אולי.
האדם כאדם הוא גם כל אלו וגם לא אף אחד מאלו. אני מתבוננת בהערצה, מלאת השראה ב נועם גרשוני ובדומיו. הגוף שלו נפגע אנושות והיה שם מישהו למעלה (בתוכו) שפקד על הגוף הזה לעשות את מה שצריך כדי להשיג הישגים, כדי להמשיך לחיות תוך הגשמה. ואותו מישהו זה לאו דוקא ההכרה שלו. אני מכירה מספיק הכרות אנושיות ששקעו לרחמים עצמיים ויאוש תהומי. פסיביים לחלוטין , מטלטלים בשצף נהר החיים , מוטחים אל גדותיהם שוב ושוב.
הסיבה השנייה לסבל האנושי על פי היוגה , היא ההזדהות המוחלטת שלנו עם הגוף שלנו ועם תכני ההכרה. ואז כשהגוף נפגע אנחנו סובלים, וכשעולים תכנים מדכדכים (כמו מחשבות טורדניות ורגשות קשים) אנחנו סובלים. הסיבה הזאת מושתתת על הסיבה הראשונה והיא חוסר היכולת לראות שיש פה שניים: יש פה גוף והכרה המשרתים את המשתמש בהם. ולה אם תרצו קוראים רוח האדם. והרוח הזאת אף פעם לא מתה. אם תדעו זאת על אמת, בוודאות, מתוך מפגש ישיר עם אותה רוח עלומה, האם תמשיכו לסבול ?
רוח האדם- או בשמות אחרים: מודעות, נוכחות, רואה, עד, פורושה, הניצוץ האלוהי, נשמה ...לא משנה איך תקראו לזה... כל אלו הם האדם. אותה רוח נצחית שאינה תלויה בגופנו, בתכונותינו, בזיכרונותינו, אופיינו, זהויותינו, היא לא מתה. כל השאר כן. היא האדם. כל השאר הוא כסות.
מה נותר מן האדם ללא פירות פעולותיו בעולם? מה נותר אחרי מוצארט אם לא יצירותיו? מה נותר מואן גוך אלא ציוריו... הרוח היא נותרת, וכשחלל מתאחד עם חלל, מה יש? חלל.....