להיעלב זו בחירה

כשילדיי היו קטנים הייתי מנחמת אותם לאחר מריבה עם חברים וכשהיו נרגעים הייתי מסבירה להם שלהיעלב זו בחירה.

אני מאמינה בכך בכל ליבי.

מכיון שאני יודעת שלכל בני האדם כוונות טובות מיסודם, שהם פועלים על מנת להיטיב , (גם אם לעיתים, קודם עם עצמם), אז ברור לי שבכל אינטראקציה חברתית, בכל דו שיח, העיקרון הזה יושב בבסיסו. לכן, כאשר מישהו נעלב, הווה אומר שהוא לא ראה, או לא הבין את המעליב. עם זאת , כדי לא לפטור לחלוטין את המעליב, אני מזכירה לעצמי ולילדיי , ולימים גם לתלמידיי, שהאחריות על המסר היא בראש ובראשונה על מעביר המסר. אם אני מנסה להסביר משהו בסינית לדובר עברית, סימן שלא קראתי נכון את הסיטואציה. בשורה התחתונה- לתקשורת ומערכת יחסים

IT TAKES 2 TO TANGO

אנחנו רואים ומפרשים כל סיטואציה דרך פילטר הידע שלנו. אם אני לא אוהבת צבע כתום, למשל, ייתכן שאדם שלובש כתום יגרום לי לתגובת דחייה. ואם אני אוהבת מאוד את הצבע הסגול, הרי שהלובשת סגול תמצא חן בעיניי. ובכוונה בחרתי דוגמא פשוטה. לובש הכתום ולובשת הסגול עשויים ממש לא להיות ערים להעדפות האישיות שלי, ולא להבין למה אני מחמיצה פנים או להפך, מאירה פנים, בפוגשי אותם. אבל אם נלך לאיש הכתום, אם אמרתי לו שהוא מכוער, והוא נעלב, אזיי, לשיטתי, מכיון שהוא אוהב מאוד כתום, להיעלב פירושו שלא הבין לחלוטין שהכיעור נמצא בעיניים שלי בלבד,ו אין שום קשר בין העדפה שלי להעדפה שלו. ושיתכן שהעלבות שלו, מעידה דוקא על כך שהוא מפרש ש "מכוער" משמעו הרצון לפגוע, ולא , אולי, על הרצון שלי לומר לו שכתום הוא צבע של מדי אסירים , ללא כוונת פגיעה בכלל. כלומר, הפגיעה נעוצה בפירוש שלו לכוונות שלי.

עם זאת, אחד העקרונות המובילים בחיי הוא אי פגיעה בזולת. עקרון זה גם הוא מחולק לשניים. מחד, לא לפגוע בצורה הכי בסיסית ופשוטה שלה- לא להעליב אדם באשר הוא, בטח ובטח לא לפגוע בו פיזית. אבל יש עוד דרך בה אני מיישמת את אי הפגיעה. כתרגול.

דרך נוספת ליישם את עיקרון האי פגיעה, היא ההזדמנות לחקור את עצמי ואת הידע שיש לי. כלומר, בכל פעם שאני נפגעת ממישהו, עלי לבדוק על איזה ידע יושבת הפגיעה, כביכול. למשל, אם מישהו מעיר לי שהחולצה הכתומה שלי מכוערת ונפגעתי, אני בודקת אצלי למה פירשתי את כוונתו כרעה? אולי כי אני מפרשת ביקורת וישירות כגסות רוח, או, אולי, כי אני מקנאה שהוא לא חושש להביע את דעתו ואני כן מהססת להביע את דעותיי בנחישות. כלומר, תחושת פגיעה אצלי במערכת היא הזדמנות לחקר עצמי המשרת אותי בתהליך ההיכרות שלי עם דפוסי החשיבה שלי ולהשתחרר מכבילותי אליהם.

תסריט אחר לחלוטין: מישהו אומר לי שהחולצה הכתומה שלי מכוערת וזה לא מזיז לי בכלל כי דעתו ממש לא חשובה לי, או אז אין פגיעה , אין פוגע ואין נפגע.

הפסיכולוגיה של היוגה מזהה תגובות אוטומטיות, #ואסאנות, ואת השפעתן על הפעולות האוטומטיות, סאמסקארות. הדרך שבא אנו מתנהלים בעולם נשענת על הידע שלנו. כלומר, לדוגמה, אם ניקח שוב את החולצה הכתומה: אם בילדותי הייתי מבקרת את אבי בבית הסוהר והוא היה לובש מדים כתומים, נצרבה אצלי בהכרה הידיעה שכתום = אסיר , ובגלל שמאוד אהבתי את אבי וסבלתי מהעדרו מן הבית, כתום= רע. ובכל פעם שאני רואה חולצה כתומה, נוצר אצלי כיווץ בהכרה, באופן אוטומטי. הכיווץ הזה מייצר באופן אוטומטי סלידה ורצון להימנע ממפגש עם לובשי כתום. ההימנעות הזאת היא הפעולה האוטומטית . הכיווץ הפנימי= ואסאנה, הפעולה הנוצרת ממנו= סמסקארה.

האופטימיות שבכל הסיפור הזה היא שהאחריות על הרגשות שלנו מוטלת עלינו. ולא על זולתנו. ולכן גם היכולת להשתחרר מהפעולות האוטומטית שלנו שמבטאות עבדות ולא חירות וחופש בחירה.

לגבי אי פגיעה- אהימסה. כפי שכתבתי, הרצון לפגוע במישהו, נובע עמוק עמוק בתוכנו מהסיבה שבצורה כזאת או אחרת, אנו מאמינים שזה עושה טוב. בראש או בראשונה לעצמנו, אבל יתכן שגם לאחרים. למשל, אם ילד רעב גונב תפוח, הוא גונב אותו כי הוא רוצה להפסיק את הרעב. ולא , כי הוא רוצה להזיק לירקן. הירקן מאידך, אם הוא כועס על הילד הרעב שגנב את התפוח, יוכל לבדוק את הידע שיש לו על גניבה= גניבה זה רע. אם הוא פועל על פי הידע הזה, כלומר, רץ אחרי הילד הרעב הגנב ומשפיל אותו בפומבי, זו הפעולה האוטומטית שלו הנובעת מהידע שלו שגניבה זה רע. ואולי זו הפעולה הנכונה. עם זאת, אם הוא ממש מסתכל על הילד ורואה את בגדיו המרוטים ופניו החיוורות, מה שנקרא מתבונן על הסיטואציה בניקוי הידע הקודם שיש לו עליה, יתכן שיבחר בפעולה אחרת....

לא בכדי אומרת היוגה שאנחנו עבדים ומציעה לנו מסלול לשחרור, קאיבליה.

להיעלב משמעו להישאר בכלא של עצמי. ורק לי המפתח לשער החוצה.

אנחנו אחראים על עצמנו. על הרגשות ועל הפעולות שלנו. הרגשות מופעלים בתוכנו באופן אוטומטי. אנחנו לא בוחרים בהם. הם עולים באופן ספונטני ואין לנו שליטה על הופעתם. עם זאת יש לנו אפשרות לבחור את הפעולות שלנו. לא לפעול באופן אוטומטי. זה מצריך תרגול, פיתוח של קשר אישי עם עצמי ועם דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי. זה מלא באופטימיות ותקווה ומאפשר קשר מזין וחומל עם זולתנו. בבסיס של כל זה טמונה ההבנה שכולנו בכל רגע נתון שואפים לטוב.

אז, בפעם הבאה שאתם נעלבים תבדקו- מה הידע שיושב אצלכם וגורם לכם לפרש את הנאמר ככוונת פגיעה. תבדקו כיצד נכון לפעול. בצורה אוטומטית ולא רצונית, או, אולי בדרך אחרת שתשיג לכם תקשורת וקרבה...כי אחרי הכל, המפתח לשחרור מכלא הדפוסים המחשבתיים וההתנהגותיים נמצא בידכם.