כשעליתי על המזרן הפעם הראשונה – קרה קסם.
וגם בשניה ובשלישית. וכך הלאה עד שהבנתי שזה מה שקורה עליו.
עם שנות התרגול בערה בי התשוקה להעביר את זה הלאה.
ניסיתי לזכך מה בדיוק אני רוצה להעביר.
וזה הזכיר לי את השיחות שלי עם הילדים שלי- מנסה לחסוך מהם את הטעויות שלי.
"אל תכנסי במורה שלך ראש בראש הפצרתי בבתי, לשווא. והיא כמובן שילמה את שכר הלימוד שלה.
עם התפתחותי כאם, הבנתי שיש ידע שאני לא יכוה להעביר הלאה. עליהם לעשות את הטעויות שלהם.
"קח פוך לטירונות" התחננתי בפני בני, לאור ידע חדש שהגיע אלי (סיריוסלי? צריך להביא שמיכה לצבא? לא בזמני...!). הוא קצת התווכח ואני הרפיתי, ידעתי שאין טעם להתווכח. (למרבה המזל הוא לקח והוא מודה לי! "הצלחה גדולה הפוך הזה" דיווח מהשיחה הראשונה מהבסיס).
הידע שאנחנו צוברים עם השנים, זה שלא לומדים אותו בבית הספר, זה הידע האמיתי על החיים.
חוכמת חיים, ניסיון חיים, חוכמת רחוב- כל הואריציות האלו.
זה ידע שאי אפשר להעביר הלאה.
הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להציע אותו. ירצו – יקחו. לא ירצו- ילמדו על בשרם.
הידע הנרכש על מזרן היוגה לא ניתן להעברה. זה ידע מהתנסות ישירה. אפילו באופנישדות התלמיד פונה בשאלה אל המורה וזה שולח אותו עם טכניקה לחקירה אישית.