לפני מספר ימים הייתי מעורבת בתאונת דרכים רבת משתתפים.
אני מתלבטת אם לכתוב למזלי הטוב, או תודה לאל, אין נפגעים בגוף. ולא בכדי התלבטות זו.
העובדות הן שיצאתי ממקום חניה, פגעה בי מונית נוסעת, העיפה אותי לפנים, אני פגעתי במכונית חונה שפגעה במכונית שחנתה לפניה.
מצאתי את עצמי יושבת במכונית, המומה, לא בדיוק מבינה מה קורה פה. אנשים התאספו מכל עבר לבדוק מה איתי.
כשיצאתי, התבוננתי מסביב ולא הצלחתי, והאמת גם לא ניסיתי יותר מדי לאסוף את עצמי לנהל את האירוע מבחינה טכנית- החלפת פרטים, ביטוחים וכיו"ב. משהו בי אמר לי מבפנים- זה הרי יסתדר מעצמו. זה טבעם של דברים- המערכת מאזנת את עצמה. וגם, באימון שלי עכשו, אני מנסה לתת לעצמי להרגיש את כל מכלול הרגשות שמגיע, בעיקר את אלו הלא נעימים, שזה מסובך יותר, תודו. ובכל זאת, כשהתעשתי מעט, החלפתי נתונים עם נהג המונית הפוגע , ששכנע אותי,באמת בתום לב, שכנראה אני האשמה בתאונה.
כשהגעתי הביתה בכיתי הרבה מאוד, הנחתי לשאריות הטראומה להתנקות מגופי ונתתי לגלי ההלם להתפוגג, זה לקח לא מעט שעות . ואז מחשבות מנתחות על מה באמת קרה שם החלו לחדור למוחי.
מעבר לפחד והטלטלה הרגשית העצומה, המפגש שוב עם שבריריותם של חיי- שבריר שנייה והכל משתנה, וחוסר השליטה המוחלט (זה ממש לא משנה שאתה עושה הכל בסדר ובאחריות מלאה, יש עוד שחקנים במשחק שמשפיעים עליך) היכו בי בעוצמה רבה.
בצעירותו בני הצעיר התאהב במשחק המונופול ואנחנו מבלים אחר צהריים רבים מסביב ללוח המשחק. למרות שאיני אוהבת משחק זה כלל וכלל, ההזדמנות לבלות איתו, לראות את החשיבה שלו, משמחת אותי מאוד. וכך תוך כדי משחק והתבוננות נוכחתי בדברים חשובים מאוד שלהלן חלקם :
חשיבות המזל במשחק הזה (וכמובן בחיים)
אם אתה לא הולך קדימה ומתקדם , דינך להפסיד ולחסל את המשחק, עבור כולם
גם אם אתה מוביל, עליך לשמור על איזון בין המשתתפים, כי אם תתקדם מהר מדי , תחסל אותם ושוב- המשחק יסתיים.
אני רוצה להתמקד במזל לרגע (כאמור אני מתחבטת בין להודות למזלי או לאלוהים, ולגבי שני האחרים- זה מצדיק בלוג נפרד) - לא משנה כמה טוב אתה וכמה חשיבתך אסטרטגית, התלות בקוביות וב"מצב רוחן" היא עצומה. ראיתי משחקים רבים שפשוט הקוביות היו לטובתי או לרעתי- משחקים שפתאום הטלתי המון דאבלים (שתי קוביות שנופלות עם אותו מספר), או שלא משנה מה, בכל סיבוב הגעתי לכלא. או שתמיד הגעתי לאותו נכס שנרכש ע"י בני והייתי צריכה לשלם הרבה כסף. מה הקשר אתם שואלים? להבנתי יש דבר כזה מזל, לא תמיד הוא לטובתי כפי שאני תופסת אותה. ואם אני לוקחת את זה לחיים- מה אני מצליחה לעשות עם המזל הזה? ואיך אני מתייחסת אליו. אבל יש דברים שהם מעבר לשליטתי. ובבחירה בין לבכות את מר גורלי ואת הנזק הרב לרכוש לבין השמחה שאיש לא נפגע, אתם יודעים במה אני בוחרת. למרות הקושי הגדול שהחוויה מזמנת. בחיים- הנה אני חיה. במשחק- הנה אני משחקת. סנטושה קוראים לזה ב"יוגית"- שביעות רצון. האחריות לתרגל שביעות רצון – לראות את מה שיש, לשמוח בו.
חברתי הטובה כתבה לי אחרי שספרתי לה על התאונה- שאלוהים אוהב אותי מאוד, שהוא שמר עלי מפגיעה. לאחרונה קבלתי עבודה ממוריי ליוגה בוינגייט לכתוב על סוטרות בכתבי היוגה המתייחסות להתמסרות לאל. יחסיי עם האל מורכבים מאוד ולא פשוט לי שם. בכתבי היוגה, האל, כמובן, נתון לבחירתו של המתרגל ואין הכוונה דוקא לאל של דת מסויימת.
עבורי ההתמסרות לדרך היוגה היא סוג של עבודת אלוהים. וגם כאן אני מרגישה שיש לפני הזדמנות לחקור את ההתמסרות שלי. האם מישהו שמר עלי? מה היה מזלי הטוב בתוכנית על הזאת? כן, נכון שלא נפגעתי, אבל מה יש לי שם ללמוד, מחוסר תשומת הלב הרגעית הזאת?
אותה חברה כתבה לפני מספר ימים על ציר הזמן שלה תודות לחבריה המברכים ליום ההולדת וגם- "שרק ככה יישאר". ואין כוונתה לקיפאון ותקיעות, כי הרי כולנו כבר יודעים שהכל משתנה כל הזמן, זוהי זרימת החיים, כוונתה היתה שמחה במה שיש לה. שוב- סנטושה. שביעות רצון.
ביום שיש בערב היו אצלנו חברים טובים. ותאמינו או לא, אחרי כל כך הרבה שנים יחד , מצאנו את עצמנו בויכוח הטיפשי- האם יש אלוהים?
לא אלאה אתכם בפרטי הדיון הלוהט. רק אומר שלחפש אותו בתוכי, או להתחבר אליו בתוכי, מחזקים אותי מאוד.
תודה לאל, למזלי הטוב, יצאתי ללא פגע!