הרהורים על סוטרה 1.30
לכל מסע שאנו יוצאים אליו אנו מתכוננים. יש כאלו שיותר, יש כאלו שפחות.. מכינים את המסלול, לומדים את המפה, מתכננים עצירות, נקודות תצפית, לוחות זמנים וכדומה. ואז אנחנו יוצאים לדרך ולדרך יש את התוכנית שלה. בטיול בהודו למשל, לא אחת נפגוש עצים שנפלו חוסמים את הכביש הפתלתל. או רכבת שמתעכבת כתוצאה מפרה שחנתה לה במרכז המסילה. אבל לא רק בהודו. גם בארץ לא אחת אנחנו יוצאים לטיול ופקק לא צפוי מעכב את ההתקדמות הרציפה, המתוכננת.
לרוב העיכובים הללו גורמים לנו אי נחת, קוצר רוח, עצבים , כעס ועוד. במילים אחרות: סבל. #דוקהה בסנסקריט- כיווץ של המרחב הפנימי.
החוקים החלים במציאות החיצונית הינם אותם חוקים אליה אנו כפופים במציאות הפנימית שלנו.. תהליך של החלמה משול למסע. במחלה כמו סרטן, בה האיום המוחשי על החיים כל כך קרוב ומאיים והשינוי באורח החיים לעיתים הוא כל כך קיצוני שדורש מהאדם המתמודד עם המחלה והטיפולים הערכות מחודשת. תכנון מחודש. להכיר את מפת המציאות שלו שוב ולחשב מסלול מחדש. זה כרוך בלא מעט שינויים בהרגלי החיים- שינוי תזונתי, שינוי בהרגלי התנועה (ספורט...), בעבודה, במערכות היחסים- פתאום האדם תלוי יותר באחרים ועוד ועוד...
ואז מתכננים- למשל לאכול אחרת, ללכת לישון מוקדם, לצאת לצעוד אחר הצהריים, לנקות מערכות יחסים לא מזינות וכדומה.
אבל מסע כמו מסע, יש לו חיים משלו. וכל מיני הפתעות קורות לנו בדרך, הפתעות לא צפויות שיש לקפוץ מעליהן. ביוגה סוטרה מתוארים "המכשולים" הצפויים לאדם שיוצא לדרך(סוטרה 1.30). כל מיני מצבים ותרחישים העשויים לגרום לו להתחרט ולחזור על עקבותיו לאחור. דוגמת העצים החוסמים את הדרך, או הפרה על המסילה, או הפקק. בתהליך ההחלמה אנחנו למדים שמכשולים הללו בכלל אינם מכשולים. למעשה אלו משוכות שעלינו לעבור אותן בדרך אל המטרה. הן מסמלות לנו את הסימן המאד משמעותי- שיצאנו לדרך! אם לא היינו יוצאים לדרך לא היינו פוגשים אותם. ברור מאליו, בלתי נמנע שיקרו דברים שלא תכננו. ההתמודדות עימם היא שמפתחת את היכולות שמסייעות לנו ומעבירות אותנו את כל המסע בדרך אל הבריאות.
בלתי נמנע שנפגוש את המחלה שלנו ותופעות הלוואי שלה- חולשה, ניתוק ממה שהיינו, עייפות, קושי להתרכז, ספיקות, נרצה להאיץ ולהיחפז ולא נוכל, נתעצל לעיתים להתמיד , נטעה לא אחת, נשתעמם מהתהליך הארוך והמייגע , נפקפק במסע הממושך בדרך עצמה ...אז המשוכות הללו הופכות ממכשול לסימן דרך. לתמרור . שמחד מסמן ומזכיר שיצאנו לדרך ומאידך מפתח בנו יכולות שלא הובנו קודם.
חשוב להבין שמצבים או רגשות אלו יצוצו ויעלו , במיוחד כשמדובר בתהליך החלמה ארוך ועמוס טיפולים קשים. אם אנחנו יודעים את זה מראש ובכל פעם שאנחנו פוגשים קושי או מחסום, אנו מזכירים לעצמנו שהוא חלק מהדרך ולא "לא צריך להיות שם" או לא "סימן להפסיק", מתפתחות בנו תוך כדי המסע המייגע כוחות ויכולות שלא היו בנו קודם. ואז מתרחש הבלתי נמנע: אנחנו מתפתחים וצומחים מהמשבר או מהמחלה.