אישוורה פראנידהנה

 שלוש ארבע ו.. ENTER לפוסט שיעורר סערה (עשיתי)

שלוש ארבע ו.. SEND למייל שישנה את מערכת היחסים (עשיתי)

שלוש ארבע ו.. קפיצה משמונה מטר מטה אל תוך בריכת מפל יהודייה (עשיתי)

שלוש ארבע ו.. שחרור משקוף דלת המסוק וקפיצה לצניחה חופשית משמיים (גם עשיתי!)

שלוש ארבע ו.. לשחרר את האחיזה בחיים ולקפוץ אל תוך תהליך הגסיסה והמיתה (טרם...)

כל החיים אנחנו מתאמנים לרגע הזה. רגע המעבר מהחיים וההסכמה לוותר עליהם. פאראואירגיה. הוויתור הגדול אל מול האחיזה הגדולה- האחיזה בחיים ופחד המוות. אבהיניבשה. הקלשה החמישית .

אדם הוא הבורא והוא הבריאה (הכל אחד, ברהאמן). הוא בורא את חייו וחייו הם הבריאה שברא. בחירותיו מעצבות את חייו. חייו הם תוצאות בחירותיו.

המניע לפעולות נובע משני כוחות- אהבה או פחד. לב רחב שואף לטוב או כיווץ הנמנע מהקורה כרגע (דבשה, הקלשה הרביעית). ברגע האמת יש את חשבון הנפש הגדול- האם פעולותיי (קארמה) היו ראויות, האם התכוננתי לרגע הזה? או, שפעולותיי לא הגשימו את הפוטנציאל האנושי ואיני יכולה להתגבר על הפחד?

מה שמשאיר אותנו בחיים, ככה תוכנת האדם, זה יצר ההישרדות- לברוח מסכנה. לשם כך נוצק אל תוך ה DNA  שלנו פחד המוות. התפתחות רוחנית הפוכה בכיוון שלה.

להתפתח ולצמוח משמעו לראות את טבע החיים כפי שהוא- חולף. כל הנולד- מת. פרקריטי.

להתפתח משמעו להתאמן במאמץ (טאפאס), לנקות את ההכרה ולראות. באמת לראות. להיות "הרואה" (פורושה, המודעות)

התפתחות רוחנית מגלה בהדרגה את שאיפתו של האדם אל הרוח. אל הנצח.  

פיתוח הכרה צלולה הרואה נכוחה (סטווה) היא תנאי הכרחי , אך לא מספיק.  לאחר מכן יש לפתח יכולת הבחנה (ויוקה) שתוכל לשמש אותנו ברגע האמת: להבחין שיש לשחרר ולהתמסר (אישוורה פראנידהנה) . שיש להסכים לטבענו החומרי ולהניח לגופנפש למות, כטבע. זה מצריך אומץ. מצריך קבלה והשלמה.

להסכים להתפוררות גוף החומר, לעזיבת הפראנה, להרפיית ההחזקה של ההכרה ולצלול למעמקים חשוכים ולא ידועים. אל המוות. גסיסה ומיתה הן תהליך. התנגדות לו גורמת סבל (דוקהה).

תהליך הגסיסה יכול להיות לא יפה. הגוף שמתחיל להירקב, הריחות העולים ממנו. אבל כשהוא מלווה בשלווה, עולה ממנו רכות ושבריריות . האהבה לא בוחרת ולא מעדיפה, נוכחת וחומלת. 

במעבר טמון הכל.

אל רגע המעבר אנחנו מתאמנים כל חיינו. רגע האמת (סאטיה) מגלה מה חשוב והעיקר ומה טפל- ובמה התעסקנו כל חיינו. האם היו מיטיבים ומועילים או שבזבזנו אותם לריק בריצה אחר תענוגות החושים (ראגה, דבשה, בהוגה) ?