תלמידה שלי מתה

לפני מספר שבועות הגיע אלי עולה חדש שחיפש מורה ליוגה תרפיה שתגיע לתרגל עם בת דודתו בבית החולים. ”יש לה סרטן במעיים“, אמר לי ”היא אחרי ניתוח. יש מה לעשות?“

התייצבתי ביום שישי אחר הצהריים במחלקה האונקולוגית. נכנסתי לחדר מלא בקרובי משפחה, הורים, ילדים, חברים. על המיטה שכבה בחורה צעירה ויפה, עיניה גדולות ועצובות. בת 28. הילדים בחדר , שלושה בני 3-6, היו ילדיה.

בקשתי מהמשפחה האוהבת לצאת מהחדר. בן הדוד נשאר איתי. היא לא מדברת מילה בעברית ולא באנגלית. התחלנו לתרגל יחד, אני מדברת באנגלית, הוא מתרגם לה, היא מתבוננת בו ובי ועושה כמיטב יכולתה. חלושה מאוד. בקושי יכלה לזוז. התחלנו להניע את האצבעות והבהונות, לעבוד בעדינות עם הנשימה. לאט לאט אפשר היה לחוש מעט רווחה באויר, אפילו צל של חיוך קטן. מדיטציה קצרה. כ“כ מוזר לתת הנחיות להתבוננות ולשמוע אותן מיתרגמות לשפה זרה. כל שניתן לי הוא לסמוך עליו שהוא מעביר לה את ההוראות הכי טוב שאפשר.

בתום האימון היא נרדמה. פניה חלקות ורגועות. התבוננתי בה והרגשתי איך הלב שלי מתרחב באהבה אינסופית.

אחיה, גבר צעיר, אולי בן 30, נכנס לחדר ונשק למצחה ברכות עצומה. גם אליו יצא ליבי באהבה אין גבול.

כשאנו רואים וחשים אהבה כזאת, היא מהדהדת בתוכנו , באהבה שבתוכנו, שהיא אנחנו. לא צריך להכיר מישהו כדי לאהוב אותו, האהבה קיימת שם בפנים, והיא חסרת תנאים.

הגעתי עוד מספר פעמים. לעיתים היא חשה טוב יותר, יכולנו אפילו לרדת לרגע מהמיטה. לאחר השיעורים אחיה ליווה אותי למכונית ושוחחנו על מצבה, על רגשותיו. הוא התקשר או שלח הודעה משמחת שלאחר השיעור היא ישנה טוב יותר, יש לה קצת יותר שלווה.

אחרי שלושה או ארבעה מפגשים, העיז האח להביע את מה שידעתי. הרופאים נותנים לה שבועיים או שלושה. ”אבל אני לא יכול שלא לקוות“ בכה בפני. התקווה אף פעם לא מתה. התקווה של האוהב.

חיבקתי אותו. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. לא ניסיתי לנחם אותו. אין אפשרות לנחם אדם במצב כזה.

בשיעור האחרון בקשה להפסיק את השיעור באמצע. אין לה כוח, אמר לי אחיה. ”sorry“ מלמלו שפתיה. ליטפתי את ידה הרזה והעדינה ואמרתי לה בעברית שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל בפני אף אחד. ושאני שמחה להיות לידה. למרות שאחיה לא יכל לתרגם לה את מילותי (הוא לא מבין עברית) ידעתי שהבינה מה אמרתי .

האח יצא עימי, ישבנו קצת ביחד והקשבתי לו. דברנו על רגשותיו, ופחדיו, על רגשותיה ופחדיה של אחותו. דברנו על החשיבות בהבעת הרגשות הללו בקול רם. הפחד מהמוות משאיר אותנו לעיתים בודדים, מגינים על אהובינו , הגנה שמונעת מהם לעיתים לומר מילים חשובות. הגנה, שברגעים העוצמתיים ביותר של החיים, מונעת מעימנו את האינטימיות העמוקה הזו.

לא חשבתי שזו תיהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. רציתי להיפרד ממנה. אולי להרגיע אותה, שלא תדאג , שאני בטוחה שהילדים שלה יהיו מוקפים באהבה, להודות לה על הזכות הגדולה לנשום עימה ביחד. על רגעים מופלאים של חסד נדיר. להגיד לה שאני אוהבת אותה.

ברגעים כאלו אני שומעת את מורתי לוחשת לי- עשית כמיטב יכולתך. זה הכי טוב שיש. אני מתפללת שאכן כך.

יהי זכרה ברוך