ילדי איננו ילד עוד

בסוף החודש ימלאו 20 שנה למותו של בני השני, זהר. רצה הגורל ואמש מת ילד בישוב הסמוך.

המחשבה על הוריו, כאבם וצערם עוררה אצלי מפגש מחודש עם שלל רגשות קשים שהציפו אותי עם מותו של בני. חוסר האונים ואוזלת היד שבמותו של ילדי. אני חוזרת ופוגשת בתוכי את תחושת האשמה והכישלון - לא הצלחתי לשמור עליו. ושוב, ליבי נמחץ באימה ובעתה.

ההזדהות שלנו עם ילדינו נולדה יד ביד עימם. אנו מרגישים שילדינו הינם הארכה שלנו עצמנו. אקסטנשין. ולכן, במותו של בני חשתי את כאב הגדיעה של איבר מאיבריי. ללמוד לחיות בלי ילדך זה כמו ללמוד ללכת בלי רגל. נכות. אבל, "ילדכם אינם ילדכם" אומר חליל ג'ובראן בחוכמתו, "הם באים דרככם אך אינם שייכים לכם". להורה אמירה כזאת היא בלתי נתפסת. ילדי שבא דרכי, שגוף החומר שלו בנוי מגופי אני, כיצד אינו שלי?!

רונה רמון צטטה פעם משפט אמריקאי: אמא תמיד מאושרת כמידת אושרו של הילד הכי פחות מאושר שלה". עד כדי כך נעוצה ההזדהות הזאת בתוכנו. כאב הקטיעה כל כך חד שנדמה שלא נוכל לחיות עימו. אבל אנחנו קמים. יש לנו ילדים אחרים. יש חיים שהם כ"כ חזקים שלפעמים זה ממש מקומם.

אנחנו לא אשמים במותם של ילדינו. אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. ומנסים בכל כוחנו לשמור עליהם. אין לנו מה לעשות. אין גם מה להתייסר ולחשוב שהיינו יכולים אחרת . שמה שאולי אם היינו עושים היה מציל אותם. אנחנו יכולים רק להיות את מה שאנחנו. הורים שכולים. ללקק את הפצעים , לבכות בכל פעם שילד מת ולהזכיר לעצמנו שהאהבה לא מתה איתו.