קינה על מות ילדים

אי שם בשנת 1997 שפצנו את הבית שלנו. גרנו בבית שכור בסמוך, היו לנו שני ילדים. ילד בן 3 ותינוק בן כמה חודשים. בני ז"ל זהר. בוקר אחד קפץ אלי הקבלן לסדר משהו ונשאר לשתות קפה ובאופן טבעי התפתחה השיחה. ספרתי לו שזהר בני יהיה הילד האחרון שלנו , שניים זה ממש מספיק לנו. הוא הסתכל עלי ואמר : בארץ שלנו שני ילדים זה לא מספיק. את לא יכולה לדעת מה יהיה...". המשפט הזה נחקק בזכרוני. לא יודעת למה. או לא ידעתי למה אז. הוא לא גרם לי לשנות את תוכניותיי ולהביא עוד ילדים לעולם. אבל אחרי שנתיים וקצת חלה זהר, ובתום שנת מחלתו הראשונה, מת.

ערב אחד שכבנו יחד מכורבלים במיטה דואבים ובוכים וקבלתנו החלטה לא להביא יותר ילדים לעולם. ילדים זה כואב, הסכמנו ביננו לבין עצמנו. שנת אבל אחת הספיקה כדי לשנות את דעתנו. והשאר – ידוע. נולדו השניים הבאים , נולדה משפחה חדשה.

אבל משהו בתוכי השתנה לנצח. ההבנה שהחיים גדולים ממני, מתוכניותיי, מאמונותיי. תובנה אחת משמעותית ומכרעת: ילדים יכולים למות לפני הוריהם. עובדה. זה קרה לי, ואני לא לבד.

אחד המדדים להתקדמות טכנולוגית ובכלל, הוא המדד כמה תינוקות שורדים מלידתם עד גיל בגרות. בעבר הלא רחוק תמותת תינוקות הייתה דבר שבשגרה. כלומר, אם תבחנו את משפחותיהם של סבתותיכם וסביכם תגלו שאין כמעט משפחה שלא מת בה אח אחד, ואעז ואומר, לפחות. מגיפות, ואפילו מחלות שהיום לא נחשבות למחלות קשות ככ- דלקת ריאות, שנית, אסטמה, קור קיצוני אפילו, היו לעיתים לא רחוקות מדי גורמות למוות. הורים שכולים , אלמנות צעירות , יתומים, היו חלק בלתי נפרד משגרת היומיום בישוב האנושי . שלא לומר מוות בעריסה, טטנוס , טביעה ועוד, גם הם היו מגורמי מוות לא נדירים.

עם התקדמות המדע והטכנולוגיה פחות ופחות ילדים מתו. תוחלת החיים הלכה ועלתה. רמת החיים עלתה. העיסוק בהישרדות בשכבה יותר גדולה של אנשים פחתה. ויותר מכל, התחושה שאנחנו יכולים להתמודד עם יותר ויותר קשיים, שהכל פתיר, רווחת. השמיים הם הגבול. אבל, כמובן, זה לא כך.

ילדים פחות מתים ממחלות , אפילו הסיכוי של פגים לחיות עולה, היכולת להציל מאירועים שבעבר היו בלתי הפיכים עולה, אבל אבל אבל, ילדים עדיין מתים. וזה נורא נורא נורא עצוב וכואב. כואב מאוד מאוד . אבל זה #לא לא טבעי. והיכולת שלנו לשלוט בכל , מוגבלת. האשלייה שיכולנו למנוע היא אשלייה בלבד. שילדים לא אמורים למות לפני הוריהם- אשלייה בלבד. תמיד מתו ילדים לפני הוריהם ותמיד ימותו. במספרים פוחתים כמובן, אבל זה #לא לא נורמלי. הציפייה שילד יקבור את הוריו תמיד, היא מופרכת מיסודה. זו אשליית העידן הזה ששבוי ברעיון שהשליטה בידיו. ואז באבדנה של השליטה , העולם עבור הורים אלו , קורס. גם אז הוא קרס, אבל אז, הייתה הבנה יותר – שזה יכול לקרות. יתרה מכך, זו גם אחת הסיבות שהביאו יותר ילדים. מעבר לעובדה שאמצעי מניעה לא היו מפותחים. הידיעה שלא כל ילדיי יצלחו לבגרות, הייתה נוכחת. וגם הצורך היומיומי של הרוב לשרוד היה יותר נוכח. לעיתים העומס של החיים והידיעה שיש סיכוי לא לגמרי מופרך שאחד או יותר, ימותו, אולי, יצרה גם חוסן נפשי. ילד שמת לא גרם להוריו להתמוטט ולא לקום. מות ילד הייתה אופציה. היום, מות ילד הוא בכלל לא אופציה שאנחנו מחזיקים לנגד עיננו.

"הדבר הנורא מכל קרה לך"- אני חוזרת ושומעת. כנראה. אולי. זה הדבר הנורא ביותר שקרה לי, ואני לא מבקשת הוכחה אחרת. אבל הדבר הנורא מכל הוא אופציה , מציאות שיכולה להתרחש. אי אפשר להתכונן למות ילדך. אנחנו לא מוכנים אפילו לדמיין סיטואציה כזאת וגם, ככל שתתכונן, אתה לא מוכן. חווית כאב בלתי נתנת לתיאור. מאידך, גם מהתנסות עצובה ונוראית זו אפשר לקום ולחיות. לחיות טוב אפילו. אם לא היה כך, כנראה שהקיום שלנו לא היה מתרחש.

20 שנה מאז מותו של בני האהוב זהר. ככ הרבה דברים נפלאים קרו וקורים בחיי, ככ דברים עצובים וקשים גם כן. שאלו אותי אם אני עדיין חושבת עליו כל יום. התשובה היא #כן. לשברירי שניות הוא חולף בליבי, צובט בכאב או בחיוך. בדברים קטנים ושוליים- בסופר כשאני עוברת ליד מדף משקה הסויה ממנו הייתי מכינה לו "פסטה ברוטב סגול". כשאחד מילדיי מחייך פתאום וחיתוך המבט מזמן לי את הדמיון אליו. כשאחד מחבריו חוגג יום הולדת ...כששואלים אותי כמה ילדים יש לי... ועוד כהנה וכהנה.

עשרים שנה שאני בוכה, צוחקת, מתגעגעת, נזכרת, שוכחת פרטים . עשרים שנה שיש לי משפחה אחרת, שיש לי חיים מלאים ומספקים. עשרים שנה שאני זוכרת שהרוב לא בשליטתי, אבל אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי בלבד. וזאת אחריות גדולה.

עשרים שנה של אהבה גדולה וצמיחה. עשרים שנה של חיים ומוות בכפיפה אחת.