אלון אבוטבול מת

באמצע היום הודיע לי אישי שאלון אבוטבול מת.

ככה.

כמו תמיד הבשורה על מוות תופסת אותנו לא מוכנים.

מיד, מוצפת הרשת בגילויי צער ואהבה.

אני נזכרת בשיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך ״והוא בכלל לא ידע שהוא כזה״.

כמו תמיד

האהבה מתגלה ע"י ההפך ממנה.

רק בהעדר החומרי , מתגלה עוצמת האהבה.

זה כואב.

וזה מנחם.

האהבה חסרת הגבולות מבקשת להתגשם בעולם הזה.

כשהיא מתגשמת היא מקבלת גבול- גבול זה צורה.

גבול זה התחלה וסוף.

כשהצורה מסתיימת היא חוזרת אל מקורה. אל הנצחי.

זה כואב.

וזה מנחם.

״נפגשים לדק נפרדים לעד״. שוררה רחל.

כשאנחנו אוהבים אדם חי שיש לו גוף וצורה, האהבה הזאת היא חומרית.

רק לאחר לכתו אנחנו מבינים שאהבה נצחית התגשמה בתוך חומר- גוף- צורה.

והחומר סופו למות.

אבל האהבה לא.

האהבה לא מתה.

היא רק משנה צורה.

זה כואב.

וזה מנחם.

מות אדם אחד מעיר בי את כאביי אובדניי.

הפתעת המוות מזכירה לי את שבריריות החיים.

״בטרם עת״ מזכיר לי שתמיד היא ״העת״

העת לאהוב.

העת לזכור שמה שנועדתי פה זה להגשים את האהבה ממנה נוצרתי.

וזה כואב.

וזה מנחם.