צעיר ילדיי מאוד אהב את המשחק סולמות ונחשים.
גם את המשחק הזה לא חיבבתי במיוחד.
נשגב בעיני משחק שבו שום כישורים לא נדרשים ויכולות לא מתפתחות. המשחק מאופיין בחוסר שליטה מוחלט, בתלות טוטאלית בקוביות . לא הבנתי לשם מה משחקים. קצת כמו משחק הקלפים "מלחמה". המשחק תלוי לחלוטין במזל, באקראיות: בקלפים- ביד המחלקת (אם טרפנו היטב את החבילה) ובסולמות ונחשים- בקוביות.
כל הטקסים הפגאניים של נישוק גב כף היד, או טלטול הקוביות מספר פעמים, או אמירת מילת קסמים מופרכת- כל אלו לא שכנעו אותי שיש לי איזושהי יכולת השפעה על התוצאה.
ואז, הבנתי.
ראיתי כמה בני נהנה מן המשחק. כמה הוא צוחק בכל פעם שאני מחליקה מטה, ממש ממש לפני שאני מגיעה לריבוע האחרון, או בריקודי השמחה שלו כהגיע למעלה הסולם, כמה המשחק נמשך ובעצם אנחנו מבלים יחד – מתעצבנים וצוהלים לסירוגין והבנתי. יכולות ונצחונות אינן המטרה , אלו השהות והתקשורת והחוויה, ה היות. משחק לשם משחק.
ככה זה.
גם זה- ככה זה.
אין שליטה, יש התמסרות.
לניצחון אין משמעות , גם לא להפסד.
הניצחון או ההפסד לא אומרים עלי דבר.
התמסרות גרידא לרגע הזה ולנועם שהוא מביא איתו.