לכבוש את התבור

"תזכירו לי למה אנחנו עושים את זה?"

שאל מדי ערב אחד המטפסים את חבריו בתוך אוהל מתנופף ברוח , למדרונות האוורסט כשהקור חודר את העצמות והגוף דואב מהטיפוס היומי.

"כי אנחנו יכולים" עונים לו כולם במקהלה.

זה הקטע הזכור לי הכי טוב מתוך סרט דוקומנטרי על משלחת טיפוס לפסגת ההר הגבוה בעולם.

לפני מספר שבועות ספנה אותי הקורונה לחמישה ימי בידוד שבהם התוודעתי לעומק עם נטפליקס. באחד הימים ראיתי את הסרט "MERU" שהותיר אותי מלאת השראה. ואז שמתי לב שלאורך השנים אני צופה בהקפדה בכל סרט טיפוס שאני מאתרת.

העזתי להודות בפני עצמי שזה חלום שלי. שאני משתוקקת בכל ליבי לטפס על הרים.

מה מעורר בי את ההתפעמות הזאת? אז חלק מהתשובות הן – הנחישות, החוסן הנדרש (פיזי ונפשי) לעמוד מול כל הקשיים, ההתמדה, פריצת הגבולות העצמיים , הנוף המרהיב של הדרך המפציע לעיתים ומגלה את יצירת המופת הזאת של הבריאה. ועוד. ועוד.

מה עושים עם התובנה הזאת בגיל חמישים ושמונה? מאיפה מתחילים בכלל ? זה בכלל אפשרי?

קולות רבים עלו מתוכי- מאוחר מדי , את לא יכולה, זה קשה מדי, זה לא לגילך, איך תתאמני בכלל? ועוד מלא מחשבות שמקטינות את חשיבות החלום ומגדילות את הפקפוק העצמי.

ואז, החלטתי שאם זה החלום שלי- אני לא חייבת להקשיב לקולות האלו. ופשוט ללכת על זה.

ואז גם הבנתי שסופסוף אני מוכנה. שכל שנות האימון שלי פיתחו בי את היכולות והמיומנויות להן אני נדרשת כדי לטפס- יש בי התמדה ונחישות, יש בי סבלנות לעשות את התהליך והדרך הנדרשים כדי להכשיר את גופי להגשמה הזאת.

והתובנה הכי חשובה- שזה בכלל לא משנה אם אטפס על האוורסט, ואם אגיע לפסגה, שמה שחשוב לעשות את הפעולות שיביאו אותי לשם- להתחיל לאמן את הגוף שלי , סיבולת לב הריאה, השרירים וכ"ד שיאפשרו לי את המסע הזה.

אז זהו. התחלתי. למעשה הדרך התחילה מזמן בפיתוח אותן יכולות מנטליות שפרטתי לעיל. עכשו עוברת לשלב ב' וזה האימון הפיזי לקראת המטרה.

למה אני מחלקת את זה איתכן? לא כי אני רוצה להשוויץ (ובבקשה אל תכתבו בתגובות שקבלתן השראה, בלי להעליב ). אלא כי לשים את זה ]ה, קבל עם ועדה, זו התחייבות.

אתמול יצאתי לדרך.

הפסגה הראשונה בדרך אל האוורסט נכבשה- טיפסתי על התבור.

הברכיים שלי כואבות נורא, התנשפתי כמו חזיר. אבל עליתי וירדתי.

הבנתי על מה אני צריכה לעבוד עכשו. אני מתפנה ומפנה לזה זמן, מקום, תשומת לב ויאללה לעבודה.