לפני חצי שנה עברנו לתל אביב. סגרתי את הסטודיו/קליניקה ליוגה שלי, שילחתי את התלמידים שלי- לחלקם מצאתי מורה אחרת, ומיעוטם עזבו איתי לזום. לאור התקופה מצאו לנכון להמשיך מפגשים אחד על אחד דרך מסך. בעיר התחלתי לאט לאט לאסוף מחדש תלמידים. טיפין טיפין הם זורמים אלי, מתמודדים עימי את אתגרי התקופה. רובם ממשיכים דרך שאנו טווים יחדיו, אבל שניים או שלושה עזבוני אחרי מפגש אחד או שניים.
הכיווץ בצורה של עלבון או תסכול ביקר אותי. רגשות מעורבים של ביקורת עצמית ו "לא מספק טובה" מרימים את ראשם. לשמחתי הרגל מבוסס של התבוננות מתרומם לצידם. חקירה ולמידה את מה שהיה. אני בודקת אם ראיתי אותם, את הצרכים שלהם, את מצבם המלא לאשורו, הטמפרמנט שלהם, היכולות שלהם. ואל מול זה אני בודקת- האם הייתי קשובה, האם ידעתי להתאים באמת. ומנסה להבין מה לא הלך שם. למה הם העדיפו לפרוש? האם זה בגללי- הקצב שלי, הסגנון שלי, השפה שלי, או אולי זה המרחב בו אני עובדת, השעות , התקציב. יכולות להיות לכך מיליון סיבות. לרוב אני לא מתקשרת לשאול מה קרה. מכבדת את המרחב הפרטי שלהם. לעיתים רחוקות כן, מנסה ללמוד מה פספסתי. לא תמיד התשובות ברורות. הרבה פעמים אני מבחינה שאני גורמת לחוסר נוחות. למדתי להסתפק בלמידה העצמית שלי. עם השנים אני מגלה שבכל פעם כזאת, אני די שבעת רצון מעצמי- כן הייתי קשובה, התבוננתי היטב וראיתי. ויותר מזה- אני מבינה שעשיתי הכי טוב שיכולתי. לימדתי את הדרך כמו שאני מאמינה בכל ליבי שתועיל ותיטיב. חשבתי שזה מתאים, מסתבר שלא... אני מזכירה לעצמי את המסקנות הללו, כדי להיות קשובה יותר ומדוייקת בפעם הבאה. אי ההתאמה הזאת משרתת אותי להיות טובה יותר. מכל מפגש אנושי אני לומדת. משתדלת מאוד. וזה ממש מספיק. ממש ממש מצויין בעצם. אם הייתי יכולה אחרת, מן הסתם הייתי עושה אחרת. גם אני רוצה תלמידים וגם הם רוצים מורה. משהו בחיבור הספיציפי הזה לא עבד. הם מן הסתם לומדים טוב יותר לתווך את הצרכים שלהם למורה הבאה שיכוונו אליה. ואני, אני סולחת לעצמי. לומדת. מתחייבת. ממשיכה הלאה.
מותה המהיר של מערכת היחסים הזאת לא מעיד על דבר מלבד מה שהיא. וכל מערכת יחסים נושאת אופי דומה. כל עוד היא מתאימה לשני הצדדים, כל עוד היא מזינה, היא תתקיים. מערכות יחסים לא יתכנו ללא הניסיון הזה להתחבר. בלעדיו לא יקרה דבר, לא תהיה התקדמות. ועם זאת , הניסיון לא מבטיח דבר בעצמו. למעשה הוא טומן בתוכו אכזבה. מי שלא מנסה לא טועה. אמרה סבתא שלי ועוד מלא אנשים אחרים. יש סיכוי , לא לגמרי מופרך שנתבדה. אבל לא נדע, עד שלא נקפוץ למים.
"הילדים שלכם, הם לא הילדים שלכם, הם באו דרככם , אך אינם שייכים לכם" אמר חליל ג'ובראן.
ואני מאמצת – "התלמידים שלכם הם לא התלמידים שלכם, הם באו אליכם, אך אינם שייכים לכם".
סעי לשלום, אני אומרת לעצמי, המפתחות בפנים.