"זה לא יצא טוב" אמרתי לדניאלה בתום הקלטת הפודקאסט על שכול, אבדן ומוות שהקלטנו אתמול. "רציתי להגיד עוד כמה דברים, דברתי קצת גבוה מדיי ולא מספיק נגיש, בואי נקליט את השיחה שוב".
"אנחנו נוטים להיות שיפוטיים מאוד כלפי עצמנו הרבה פעמים " אמרה לי דניאלה וזה הפגיש אותי מיד עם הטענה שעולה לא אחת כלפיי- את נורא שיפוטית!
כן, חברות יקרות, אני מודה, אני שיפוטית. מי שגדלה בבית שיפוטי ("למה הבאת 95 במבחן ולא 100? , את לא מספיק טובה ...") גדלה להיות שיפוטית. החברה המערבית בכלל היא שיפוטית- מגדירה כל הזמן מה נכון ומה לא, קביל פוליטית ומה לא, אז ברור שחבריה יהיו שיפוטיים. כל תוכניות הריאליטי מאדירות את השופטים שמכריעים בין טעים ללא טעם, בין מוכשרת לפחות מוכשרת...
מצד שני, להיות שיפוטי זה ממש לא אהוד , מה גם שלהגיד "את שיפוטית" זה שיפוטי בפני עצמו.
מהי בכלל שיפוטיות?
שיפוטי זה לומר מה נכון ומה לא נכון. זה משקף ידע מסוים שלי על איך הדברים אמורים להיות ולהניח שזו הדרך הנכונה ואולי היחידה בה צריך להתנהג או לחשוב.
שיפוטי זה לומר – זה טוב וזה רע, וזה שם אותי בעמדה יותר גבוהה מאלו שחושבים אחרת ממני. זו יהירות.
אבל....שיפוטי זה לגמרי אנושי ולגמרי טבעי. יתרה מכך- בלתי נמנע.
לכל אחד מאיתנו יש ערכים לאורם גדלנו שמכוונים את ההתנהגות שלנו- למשל : להרוג זה רע ולכן מי שהורג הוא רע....בכוונה אני הולכת לקיצון. או, פחות דרמטי- לעזור לאנשים אחרים בתקופה הזאת זה חשוב ומועיל ומי שלא עושה את זה הוא אגואיסט.
מעבר להעדפת עמדתי, זה בעצם לא לראות את האחר- את יכולותיו, את ערכיו, את תפיסתו עולמו.
אנחנו גדלים בתוך עולם דואליסטי המגדיר עבורנו מה נכון ומה לא. ניסיון חיינו מלמד אותנו איך כדאי ואיך לא. זה מנגנון פשוט למדי- זו פעימת החיים: כיווץ התרחבות. מה שטוב בעיננו – נרצה ממנו עוד, ומה שלא- נדחה. מי שחושב אחרת מאיתנו – זוכה לדחייה. זוהי ביוגה – ראגה ודבשה.
לא בכדי אנחנו נמשכים לאנשים שחושבים כמונו- זה מחזק את הדרך שלנו. זה נעים לנו.
אבל באמת אין טוב ורע נכון ולא נכון. המציאות הרי מורכבת הרבה יותר מזה. המציאות היא אחת – את הטוב והרע, אנו מחילים עליה.
לא סתם בתהליך של התפתחות רוחנית אנחנו מכוונים אל דרך האמצע (בודהה), מעבר לצמדי הניגודים (יוגה), מנסים לראות תמונה מלאה. במילים אחרות, משייפים את השיפוטיות שלנו כך שלא היא תכוון אותנו לפעולה מיטיבה , אלא המצב עצמו, והמטרה אליה אנחנו שואפים להשיג.
ולכן חלק מהתרגול הרוחני שלי, כאשה שיפוטית (הודיתי) זה לזהות מתי היא עולה , לחקור מה הערך שלי שמכוון אותי לדעה כזאת (זה טוב וזה לא) – כלומר לשאול את עצמי : מה ניסיון העבר שלי עיצב בצורת הדעה הזאת? ואז לבחור כיצד להביע את דעתי בדרך מדוייקת שתשיג את המטרה המיטיבה (לרוב זה יהיה מערכת יחסים יותר טובה...). להביע את דעתי ולבחור פעולה מקרבת.
התרגול הרוחני מכוון אותנו לראייה אוניברסלית- מעבר לטוב ורע. ליכולת לראות שכל בני האדם פועלים מתוך הערכים שלהם שבד"כ לא בחרו אותם(כי גדלו בבית מסויים ובחברה מסויימת ובחיים קרו להם דברים כאלו ואחרים מהם למדו מה כדאי או לא). זה תרגול שמפתח חמלה ואמפתיה. זהו תרגול שרואה את בני האדם שווים – כולנו בנויים בדיוק אותו הדבר: לכולנו אותו טחול, אותן כליות, אותו כבד ואותה ההכרה האנושית שפועלת באותה הדרך. ובידיעה זו לחולל שינוי מיטיב.
תכלס- זה לפעמים לפעול בצורה שונה מהדעה שלי. וזה מצריך כמובן מאמץ . למשל : אם אני חושבת שלתרום עכשו זה ערך עליון ואני פוגשת אנשים שנמנעים מעשייה חברתית התהליך הפנימי שלי יהיה:
· לראות את הדעה שלי.
· לראות את האדם שמולי.
· להזכיר לעצמי שהוא פועל על פי יכולותיו וערכיו. בדיוק כמוני.
· להזכיר לעצמי שדעותיו ,יכולותיו וערכיו שווים בדיוק לדעותיי וערכיי (לא מבחינת התוכן), אני לא יותר טובה למרות שאולי אני מרגישה ככה...
· ואז לבחור מה לומר ומה לעשות: לפעמים זה פשוט לשתוק.
ולפעמים זה לא... אבל אז מתוך הידע הזה להביע את דעתי בצורה מקרבת או פשוט לשאול שאלות פתוחות ולהיות בתקשורת פתוחה. לפעמים יכולה להיות אופציה שאביע את עצמי בצורה נחרצת וחדה- תלוי בסיטואציה.
במצבי לחץ חזקים תכונות שנצרבו עמוק בתוכנו משחר ילדותינו "משפריצות החוצה". זוהי ואסנה. אם ביום יום אני מזהה בקלות ומווסתת בקלות סיטואציות כאלו ולרוב אני פועלת בצורה שיפוטית, אז במצב קיצוני, כמו עכשו, הנטייה הזאת (הקשורה במנגנון ההישרדות שלנו ) מרימה ראש.
המורכבות שבתרגול הרוחני היא להחזיק בצד אחד את הידע האוניברסלי שכולנו שווים ושואפים לטוב ובצד השני את הפעולה שיש לעשות . והפעולה שנפעל היא תמיד תבטא את אחד הצדדים. למשל- להילחם או לא להילחם. וכאן נכנסת כמובן הכוונה שעליה כתבתי בפוסט אחר...
אני לא מתכוונת להתנצל על התכונה הזאת. כמו שאני לא מתנצלת על רמת המשכל שלי וצבע השיער שלי. יש לי אחריות ללמוד את התכונה ולהמשיך להתאמן שלא היא תכוון את פעולותיי והתנהגותי. יש לי אחריות לפעול הכי טוב שאני יכולה כדי להביא לשלום ושלווה. והדרך שלי עשויה להיות שונה משל אחרים. לא יותר טובה, אלא אחרת.
ושלושה דברים אחרונים למחשבה (הפוסט נהיה אחרוך מדי..):
1. מי שמרגיש ששופטים אותו – שיבדוק עם עצמו למה...
2. יש הבדל בין לשפוט לבין לתת משוב – משוב פותח את האופציה לראות דברים שאני לא רואה אותם ולשנות אם יש צורך. שיפוט לעומת זאת – קובע עובדה שלרב אין מה לעשות איתה ("אתה מגמגם" או "את נמוכה")
3. בכביש אל תהיה צודק (שיפוטי)- תהיה חכם, ככה גם בחיים (ותחשבו על זה...)
אשמח לשמוע דעתכן על הנושא- גם אם היא שופטת אותי :-)