כפר עזה שלי

בספטמבר 1982 הגעתי לקיבוץ כפר עזה. חייתי שם עד מאי 1983.

נערה/אישה צעירה מלאת חלומות.

זה היה במסגרת התחלת השירות הצבאי שלי, של"ת בנח"ל.

בילדותי אבי עבד עם קיבוץ כפר עזה. ושמעתי ממנו רבות על הקיבוץ, בהתפעמות וחיבה. שמות מסתוריים כמו קיץ', פאראדו, אליקו... חיכו בסקרנות לפגוש את האנשים מאחורי הסיפורים.

שביל העצים בכניסה כבש אותי מיד. ואז החלו שמונה חודשים שהיו מהיפים שאני זוכרת בימי חיי.

כשתיארתי לחבריי את הקיבוץ אמרתי- גן עדן.

מדי יום שישי לקחתי אופניים ונסעתי אל שדות הקיבוץ, אלו הגובלים בעזה. נשכבתי על הקרקע ומרגישה את אלוהים. השקט. ריח האדמה, הכותנה או החיטה (לפי העונה) מלטפות אותי, היופי- הירוק, הכחול, החום והעננים מרחפים מעל הכל. הרגשתי הכי מוגנת בעולם. גן עדן.

זיכרונות העבודה בפלחה על מהדק הכותנה. בחורה אחת בין ים גברברים, מסוחררת מתשומת הלב וההומור המחוספס.

זיכרונות העבודה ברפת, ביונקים. אלי ויענק'לה ועמוס ואר'לה מגלגלים אלי ליונקייה עגל שנולד.

המשפחה המאמצת שלי שחיבקה אותי אליה (משפחת אביטל

שתי אהבות נעורים מתוקות. ועוד אהבה סודית אחת.

מסיבות במועדון. אלכוהול לראשונה (אוי , כמה שהייתי תמימה)

חברות נפש, בנות המשק שהולכו איתי מאז ועד היום (מיכל כהן, ניצן רונן שקברה בימים האלו את אמה שנרצחה בביתה). ותעשו את החשבון כמה שנים חיה החברות הזאת..

נעורים מתוקים ותמימים תחת אימת מלחמת לבנון הראשונה.

במשך שנים ארוכות נשארתי עם חלקם בקשר, מבקרת מדי פעם עם בן זוג, אחכ עם ילדיי. מעווה את חוטמי מריחה של הרפת, לא מאמינה שפעם הריח הזה לא הפריע לי בכלל.

נוצרת בליבי את חלקת האלוהים הקטנה הזאת, המיטיבה, שהיתה פיסת אושר מזוכך.

כפר עזה שלי. אני מעזה לומר "שלי," למרות שהרבה הרבה זמן לא הייתי שם והלב נקרע עכשיו מכאב ומצער ומגעגועים. הידעת שהיית כ"כ משמעותי עבורי?

פוגשת על המרקע את השמות של הילדים שהפכו לאנשים ואת הסיפורים ובוכה. את המדשאות והבתים והפכו אפר וחורבות.

אין לי איך לסיים את הפוסט הזה. רק לבכות.