רננה מתה. ביומן שלי הופיע יום ההולדת שלה. 4.1. שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי. כשמתה, לא מחקתי , מן הסתם, והרי לכם – תזכורת. רננה לעולם לא תהיה בת 59. ככה היא בחרה. אבל יום ההולדת שלה, יצטרף ליום מותה. לפני כחודשים מתה. הסמיכות הזאת בימי ההולדת שלנו, תמיד העלתה על הפרק את הדיוק והספק שבמזלות- מאמינות לא מאמינות. מזל גדי. גדיות. פרקטיות, נחושות, מתמידות, שואפות להכי טוב, לדיוק, רגישות. משם התחברנו. זה גם הפך נקודת חיבור- סיבה לשיחה. סימן לאהבה מורכבת, לא פשוטה. שיחה וחיבוק במידה.
גם זהר שלי היה גדי. בני השני המת, גם הוא סמוך אלי ביומולדתו. 12.1. תמיד עם יומולדתי מחלחל העצב המיוחד , ההתקרבות ל יומולדתו המעידה על עוד שנה מאז מותו. כבר ממש ממש מזמן רבו השנים שהוא אינו מאשר השנים בהן היה פה. מת בן 4, בשנת 2000, תעשו את המתמטיקה... השנה "יהיה" בן 25... כשאני הייתי בת 25 , לצורך ההשוואה, נישאתי.
במשך עשר שנים לאחר מותו היינו נוסעים כל המשפחה לספארי. מדליקים נר בשבת בבוקר הסמוך ל 12.1 ויוצאים מוקדם (להקדים את המוני המשפחות ). הילדים הקטנים היו נהנים ומצהלותיהם היו מהדהדות בתוכי את השמחה שלו, הילד המת שהיה ככ חי בתוכי. טקס משפחתי שהביא את המורכבות של היום הזה בצורה קלה לעיכול לילדים הקטנים שלא הכירו את אחיהם המת ולבכורי שצורת ההגשה הזאת הטמיעה בו את גישתנו לחיים. המת מת, החיים חיים.
מה עושים ביום ההולדת של אהוב שמת? בשנים הראשונות יום ההולדת היה משתק אותי. הייתי "מגדלת" אותו בעיני רוחי, מקבלת השראה מילדים של חברים שלנו שהיו בגילו כשמת. לאחר הולדתו של הרביעי שלי, או ליתר דיוק, כשהרביעי שלי עבר אותו וחגג 5 (זהר מת בן 4) הפסקתי. הפסקתי לדמיין אותו הולך לחוג כדורסל, הפסקתי לדמיין אותו בבר המצווה, או בצופים, או בגיוס. מה המשמעות של ההפסקה הזאת? שהשלמתי עם מותו? לא. השלמתי עם מותו כבר קודם. שהדמיון שלי הפסיק לעבוד? ממש לא. גיליתי שהצורך פשוט הלך ודעך, התפוגג לו. אין לי הסבר טוב אחר לכך. הצורה החיצונית והטקס , עשו את שלהם. עכשו אין בהם צורך יותר. זהר לא צריך צורה כדי שנזכור אותו. גם לא אירוע. אני לא זקוקה לזה יותר. מבחינתי בכל רגע נתון ,באם לפי הזמנה, או פשוט באופן טבעי אהבתי אליו מזכירה לי את מה שהותיר. ומה שהותיר אינו חומרי. ובהיותו לא חומרי- הוא יכול לשאר לנצח. לא נובל, לא קמל, לא מתבלה.
אהבה טהורה.
גם מה שהעניקה לי רננה לא מת. היא חלפה מן העולם, אבל נתנה לי מתנה שעיצבה את חיי. והמתנה הזאת פה בכל רגע. יום ההולדת שלה, מזכיר לי להודות לה על כך.
ובצורה מופלאה ומיסתורית , שני אלו קשורים זה בזה ובחיים.