במחלקת הילדים ההמטאונקולוגית היו בכל חדרי האישפוז טלוויזיות שתוית נחושת קטנה היתה
נעוצה בתחתיתן. "נתרם לזכרו של XXX ע"י הוריו האוהבים".
כשזהר היה מאושפז בבית החולים היו לא מעט רגעים שבהם הוא צפה בטלוויזיה. היא היתה מועילה
ושמושית והתרומה הזאת של ההורים השכולים היתה חיונית והקלה מעט על כאביו.
הוא לא הפנה את תשומת ליבו אל התוית הקטנה שספרה סיפור שלם על ילד שהיה ואינו עוד ועל
הורים כואבים המבקשים להנציח את ילדם.
הייתי מביטה בתוית הקטנה וכואבת. כואבת לא רק בגלל שהיה ילד ומת. אלא בעיקר מכיון שהתוית
הקטנה היתה עבורי ריקה מתוכן. הילד שאיננו הפך לחפץ, המידע שהיה מוטבע עליה לא סיפר דבר
עליו, על חייו, על אופיו. תויות כאלו היו פזורות על ארונות הספרים, או על פינת הישיבה להורים
ואנשים חלפו על פניהן באדישות.
אחרי שזהר נפטר, נשבעתי שאני לא אנסה להנציחו כך. למעשה, לא ניסיתי להנציחו כלל. נורא בעיני
שילד שהיה כל כך הרבה משמעות להוריו מקבל תוית שמית ואנשים חולפים על פניה כאילו כלום.
לאף אחד לא אכפת אם לילד שמת קראו זהר. האנשים שנכנסים למחלקה לא הכירו ולא יכירו אותו.
מה אכפת להם, תסלחו לי, מילד שלא פגשו מימיהם?
אותו כנ"ל אני פוגשת ביערות הארץ."יער זה ניטע ע"י אחותו של XXX לזכרו";. אני חולפת בדרך כלל
על האבן שבה הטביעו את שמו של הנפטר ופורשת את מחצלת הפיקניק ללא מחשבה אחת על
האדם העלום שמת ובני משפחתו בקשו להנציחו.
מה אנחנו מנציחים? שם? השם אומר משהו רק לאוהביו. וגם זה חולף ביעף. ראו כמה רחובות
המנציחים שמותיהם של גיבורי האומה פזורים ברחבי הארץ . אם תשאלו את עובר האורח הרגיל,
מה שנקרא מבחן האדם הסביר, הוא לא ידע להגיד לכם דבר וחצי דבר על האדם ששמו מעטר את
שלט הרחוב ומסמן מקום מגורים של מישהו.
אנחנו מבקשים להנציח משהו אחר. מהמילה "נצח" אפשר להבין שאנחנו מבקשים להותיר פה משהו
שלא יחלוף ולא ישכח. האם יש משהו כזה? שלא ישתנה ויעלם? האם אפשר להנציח משהו?
מישהו?
אנשים רבים רוצים להשאיר חותם. לדעת שהמורשת שלהם בעלת משמעות. אבל האם המורשת
חייבת את שמם עליה? מה העיקר ומה הטפל? המורשת או השם של המנחיל שלה?
אנשי רוח לא בכדי נקראים אנשי רוח. הרוח היא נצחית. הם מתים אך השפעת דרכם משאירה יצירה
מפעימה שנוגעת בנו- ציור, יצירה מוזיקלית, ספר. וגם אלו נעלמים, אולי יותר לאט , אבל הם
מתפוגגים. מה שנשאר לאחר היצירה שנשכחת היא המהות שלה. הלך הרוח של היוצר, הדרך שבה
הוא חווה את העולם. איכות עמוקה מעודנת ועלומה. כזאת שאם נתבונן בה או נאזין לה נרגיש בלב
משהו שהוא חסר מילים. אולי התרחבות, אהבה, התרגשות. פעימה.
ההנצחה אינה יכולה להיות בחומר. החומר הוא בר חלוף. לעומתה , רוח האדם היא נצחית.
כמה תמימים אנו בחושבנו שביכולתנו להנציח אדם או שם. במקום, אנחנו יכולים להביא לידי ביטוי
את רוח האדם ע"י פעולה שיש בה טוב. לשתול עצים שאנשים ישבו תחתם ויאהבו. נתרום טלוויזיות
שילדים דאובים יוכלו להעביר את הזמן בעת טיפולים קשים. נבנה גן שעשועים שילדי השכונה יוכלו
להשתובב בהם ולצחוק. נאפשר נשיבה של רוח האדם. האם תוית השם חיונית? הכרחית? האם היא
משיגה את מטרתה?
הנצחה עבורי אינה בשם. גם לא חשוב לי שמי שלא הכיר את זהר יכיר אותו. אני לא חושבת
שתכונותיו וסיפור חייו ישנו חיים למי שלא הכיר אותו. עבורי זהר מסמל טוב לב, שמחת חיים,
נדיבות, אהבה. ועוד ועוד, אבל הבנתם את המהות. אני מוצאת את הדרך להביא לידי ביטוי את
האיכויות האלו כך שישפיעו טוב על חייהם של אחרים מבלי לשים עליהם תווית של שמו. תסכימו
איתי שיש המון אנשים עם האיכויות הללו. אני לא תובעת בעלות עליהן. אני רק דואגת שהן ימשיכו
לעובר הלאה. לנשוב הלאה. זו הנצחה. וזה אלמוות.