הרבה פעמים מתקשרים אלי אנשים להתייעץ מה לומר לאדם שחווה אובדן- שבן משפחה
קרוב שלו מת, או יותר מכך עומד למות. והמבוכה וחוסר הידיעה מה לומר גורם לרוב
לאנשים פשוט לא לפגוש או לא להתקשר לחבר שלהם הזקוק להם ככ. החבר העובר תקופה
קשה ככ של פרידה מאהוב או גסיסה של קרוב , חווה ואבדן כפול (לפחות). מחד
אהובו/אהובתו (ילד, בן זוג, חבר, הורה, קרוב משפחה) גוסס - והוא עובר עכשו תקופה קשה
רצופת פחדים, כאבים, דאגות ולחץ עצום ומאידך, האנשים מהם הוא יכול ומצפה לקבל
תמיכה, נעלמים. או שהוא כבר בתוך אבלו על מות היקר לו, מצפה לחיבוק ונחמה, ומוצא את
עצמו לבד.
אז חברים יקרים, בואו אגלה להם סוד- באמת אין מה להגיד. אין ביכולת המילים שלכם
לנחם. "שלא תדעו עוד צער", מטבע לשון שגורה ושקרית, לא מנחמת. ראשית מכיון
שלצערנו , חווית צער לא מבטיחה שלא יהיה עוד צער בעתיד בחיינו. זה פשוט לא עובד
ככה. ושנית, ברשותכם- מה אכפת לי עכשו מצער עתידי, אני עכשו כולי מכווצת ודואבת
מהצער הנוכחי. צער הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, מה לעשות.
בואו נחלק את השאלה "מה לאמר" לשני מצבים: מצב של גסיסה ומצב של מוות.
במצב של גסיסה, החברים שלכם זקוקים לכם מאוד. אתם לא יכולים לנחם אותם, אתם
יכולים פשוט להיות איתם. אמפתיה אין פירושה הזדהות. אל תספרו כמה לכם קשה, אל
תספרו על הדוד שלכם שמת מאותה מחלה. שמת בתאונה. פשוט תיהיו ותקשיבו. תחבקו
ומותר גם מותר לשתוק ביחד. נהפוך , שתיקה מעידה על אינטימיות גדולה יותר. אתם
נבוכים? וובכן, לא מתים ממבוכה. אפשר לומר- אני כואב איתך ,צר לי ככ. לשאול- איך אני
יכול לעזור? מה אתה צריך ממני?
אבל אל תעלמו. עכשו זקוקים לכם הכי שבעולם.
במצב של מוות- גם כאן אמפתיה הכרחית. לבוא, להקשיב, לחבק. לכאוב יחד. באמת
להקשיב מה מבקש המתאבל. אם הוא שואל איך בעבודה , פשוט תענו איך בעבודה. אם
הוא רוצה לספר על הרגעים האחרונים בחייו של אהובו, תקשיבו. למרות שזה קשה וכואב.
אין צורך לשפוך את הידע שלכם בנושא. זה לא מעניין אותו כעת. אלא אם הוא שואל.
למוות אין מילים. המילים שייכות לעולם החיים. אנו חיים בעולם דואלי. דואלי זה אומר- טוב
ורע, יפה ומכוער, חם וקר.
אבל הדואליזם הזה מרכיב מטבע אחת. מטבע אחת שיש לה שני צדדים. חיים ומוות
מרכיבים את הקיום.
בחיים יש גלוי, יש מילים, רגשות, מחשבות, תופעות, יש השתנות בלתי מפסקת, יש ארעיות,
הם מתחילים
נמשכים ומסתיימים.
המוות נסתר, קבוע, אחד, אין בו דבר. כל הנ"ל נעדרים ממנו. גם המילים. לכן לא חייבים
לדבר.
המוות הוא השקט, הוא החלל, הוא הריק.
הוא השקט המאפשר את הצליל. הוא החלל המאפשר את הצורה. הוא האין המאפשר את
היש.
אני נזכרת בשאלה עתיקת היומין- אם עץ נופל ביער ואין מי שישמע את בקיעת הגזע ואת
נפילתו, ההיה צליל או לא?
ערכם היקר מפז של חיינו לא היה מתאפשר ללא סיומם. לא בכדי המושג "דד ליין"- להאיץ
בנו לעשות את המוטל עלינו.
דוקא ההסכמה שלנו לא לדבר , לא להכביר מילים היכן שאין מקום למילים, מקרבת אותנו
אל ההבנה העמוקה מהם החיים ומהו מוות ואל הבלתי נפרדות של שני אלו זה מזה. ובדר"כ
מגלה השתיקה שהשד אינו נורא ככ. אפשר במקום לעשות פשוט להיות. זה הכל. יש אופציה
כזאת ששכחנו אך להשתמש בה. שאפשר להשתמש בה, ואולי רצוי להשתמש בה. ואולי גם
כאן יש לנו שני צדדים- לעשות ולהיות.
אז כשאין לכם מילים, אל תחפשו אותם. פשוט תהיו. מהפועל להיות. כשאין מילים יש הוויה.
להזכירכם, שמו של האל של העם היהודי גזור בדיוק מאותו שורש. בשתיקה, חסרת המילים,
יש אלוהות.
וקצת ביוגית למעוניינים-
המודעות היא אחת והיא חסרת מילים. החוויות רבות הן, הפרשנויות רבות הן. המודעות היא
העדה השקטה, האחת, הקבועה לכל המשתנה.
אימון בשהייה בה, פיתוח התרגול המודע מבססים אותנו בצידו השני של המטבע שנקרא
קיום. (קרי , צד אחד הוא חיים וצד שני הוא מוות)לכן האימון שלנו הגלוי הוא צורני, והאימון
שלנו הנסתר הוא חסר מילים, חסר צורה. לאט לאט היוגי הופך שקט ו"מאוני"; מבסס את
זהותו, אסמיטה, עם המקור- האישוורה. והרי לכם אלוהות פעם שניה. מודעות אינה
ההכרה/תודעה/צ'יטה, שם מתרחשת כל דרמת החיים.
מהזדהות עם צורה משתנה (בין אם גוף ובין אם מחשבה או רגש) היוגי מתמקם #במודעות
אל הגוף, אל הרגש, אל המחשבה. והמודעות אל המתרחש היא אחת- זה ממש לא משנה
למה אני מודעת: לעצב או לשמחה. אני פשוט מודעת. ממרחב של שינויים, אני מתייצבת
בקבוע. במקור.