הקשר הראשון, החיבור הראשון בעת ההפצעה אל העולם , היא ההזנה. ארבעה ילדים הבאתי לעולם. ארבעתם זחלו על בטני אל עבר השד שלי בטבעיות. רק' אמא שחוותה את זה יודעת את הפלא הזה.
ההזנה של אמא אדמה את ילדיה היא ככ ראשונית, עוצמתית, בלתי נתפסת.
לא בכדי אנחנו בדור של הפרעות אכילה, או של אכילה רגשית. ההזנה נעוצה עמוק עמוק בבראשתיות שלנו. זה קשר שלא ניתן לתארו במילים.
בשירותי הצבאי הייתי קצינת ח"ן של חטיבת הנח"ל בזמן מלחמת לבנון הראשונה. כן . אני ככ זקנה. וכבר אז כאשה צעירה בת 20 בקושי, חשבתי לעצמי- אין מצב שיש אמא שלא חרדה לגורל ילדיה. לא בלבנון ולא בישראל. אין אמא אחת שלא רועדת מפחד לאבד את ילדה. וזה איכשהו מילא אותי בתקווה.
לימים איבדתי את בני השני בנסיבות טבעיות. הוא חלה בסרטן בגיל שלוש ומת בן ארבע. למדתי שלא תמיד ילדים מתים אחרי הוריהם ושגם זה טבעי. ושלא משנה כמה טוב אזין את ילדי, אין לי אפילו קמצוץ שליטה על חייו. איך אמר חליל ג'ובראן ?- "הילדים שלך באים דרכך אך אינם שייכים לך... "
לקראת גיוסו של בני הבכור , אחיו של השני שמת, הייתי אחוזת בעתה. עשיתי ככל יכולתי למנוע ממנו את הסיכוי הקלוש ביותר להתקרב לסיטואציה שעשוייה לסכן את חייו . ועל הדרך למדתי שגורלו נתון בידיו וחלק מהכלים שעלי ללמדו הם שהוא מנווט את חייו ושאני פה לעזרה, אבל אני לא אציל אותו. הוא למד. זו היתה ההזנה החשובה בשנים האלו.
וכעת , צעיר ילדיי , הבודהה שנולד ארבע שנים לאחר מותו של בני השני, מלמד אותי שיעור בהורות. הוא הקשיב למאות שיעורים שלי בפילוסופיה של היוגה ושולח לי ציטוטים מתוך ספרים שהוא קורא על בודהיסטווה. עטוי בבגדי מלחמה בשעריה של עזה, הוא מזכיר לי במה הזנתי אותו במשך כל השנים. בדרך שלו התערבתי פחות. יעצתי, שאלתי, בקשתי, אבל הנחתי לו לטוות את דרכו, לשלם את שכר הלימוד שלו. ושוב, אני מבועתת ואחוזת אימה.
היום למדתי מנעמה אושרי שבודהה בליל ההתעוררות שלו, מתחת לעץ הבניאן , בעודו עומד איתן אל מול חיציו של מארה, השטן המסיט, שולח יד מטה לגעת באמא אדמה, אל גאיה- "את העדה שלי". מקרקע את עצמו.
אדמה קרועה וספוגת דם ודמע.
החומרים שגם מהם עשויה האהבה.