אמש שוחרר אבי בן השמונים וחמש מבית החולים אחרי שלושה ימי אשפוז שבהם לא עשו הרבה. בשנים האחרונות אבי סובל ממכלול בעיות לא מסובכות, דוקא פשוטות למדי בכל קנה מידה. אבל הסבל שלו נובע מאי קבלת הזקנה. מהציפייה שימצאו לו כדור או תרופה שתחזיר אותו להיות בן חמישים. ולא מוצאים.
ברור. אנחנו מקווים שיסבול פחות, מנסים להקל עליו, ללא הצלחה. כי היכולת להרגיש יותר טוב טמונה בידיו. הוא סובל כי הוא חושב שלא כך צריך להיות. וקבלת הזקנה כחלק בלתי נפרד מהחיים היא בידיו, קבלת העובדה שבגיל הזה מתגברת ההתפוררות של המערכת. כל עוד הוא מקבל זאת כעונש, כחוסר מזל, כמשהו שלא אמור לקרות- הוא יסבול. הזקנה היא יציאה משיווי משקל תכופה שהחזרה אליה לוקחת יותר זמן. מחלות תכופות וזמן החלמה ארוך יותר. עד שמצליחים לפתור לחץ דם מתעורר דכאון, ייצוב הדיכאון ע"י תרופות מעורר עצירות. מוצאים פתרון לזה ואז נפילה ושבירת האגן. משככי כאבים מעוררים עצירות שוב. וחוזר חלילה. ההבנה ש "ככה_זה" מאפשרת התמודדות טובה עם "זה".
גם אנחנו צריכים להפסיק לצפות שימצא פתרון שייצב את המערכת לאורך זמן. חדרי מיון, אשפוזים, סבלו של אבי האהוב , הם חלק ממה שעלינו להתמודד עימו כעת. גם אם הכאב שלו המעביר אותו על דעתו. וכתוצאה מהכאב : הטחות והאשמתו אותנו שלא מצליחים לעזור לו. כאב בלתי נסבל מטריף את האדם. לא צריך ללכת רחוק- ראו כמה נשים בעת הלידה מקללות את בן זוגן. לא כי הן לא אוהבות אותו יותר, אלא כי הכאב שהן חוות מטריף אותן. מנת חלקם של הילדים האוהבים מלבד לשאת את סבלו של ההורה המזדקן היא #גם האשמות בכפיות טובה, בקנוניה, בהזנחת ההורה, בחוסר אהבה, וזה כואב . מאוד. הציפיה שיכאב לו פחות או שלא יסבול, גם היא מופרכת, אך היא מניעה אותנו כל הזמן קדימה. לעמוד בחוסר מעש זה כמעט בלתי אפשרי. כשתקועה בפקק, אני מעדיפה לנסוע בדרך אחרת רק לא לעמוד במקום, גם אם אגיע כמה דקות אחרי משהייתי מגיעה לו המתנתי בסבלנות בזחילה של הפקק. כי החיים הם תנועה. לעמוד ללא היכולת האמיתית לעזור ורק לצפות בסבלו, היא בלתי נסבלת. כמו שכתב ד"ר סוס- "לפעמים מגיעים למקום הנורא- מקום לחכות". אנו מצפים שיהיה לו ולנו יותר קל. ולא יהיה. זה מה שיש. זה כנראה מה שיהיה. ככה מזדקנים. זה תהליך הגסיסה. לחלק מהאנשים לפחות. הציפיה היא המקור לסבל של כולם. היא המחשבה שיכול להיות אחרת ממה שקיים. להפסיק לצפות לא אומר להפסיק לנסות להקל, לא אומר לצפות שלא יכאב. כי ברור שכואב שמישהו שאנו אוהבים מתייסר. לא אכנס כאן לדיון בהבדל שבין סבל לכאב, כתבתי על כך לא מעט בעבר. אפשר לכאוב איתו, אבל לא לסבול מכך. לא לסבול משמעו להבין שקורה כאן תהליך טבעי. והזדקנות היא כואבת. קבלה של כאב זה – מקלה.
בודהה צדק. הוא אמר: מחלה היא סבל, זקנה היא סבל, מוות הוא סבל.
התרופה לסבל מצוייה בידינו. בהבנה וקבלה של החיים , על כל חלקם , כפי שהם.
הפעם יצאנו בזול. שלושה ימי אשפוז. ניסיון העבר הוציא אותנו מבית החולים אחרי לפחות שבעה ימים. אבל, דבר לא השתנה. לא מצאו פתרון (ברור), לא הקלו. ואולי בעצם לא יצאנו בזול- אולי יותר פשוט כשהוא שם, שבבית אמא לא שומעת 24 שעות ביממה את צעקותיו ובכיו. אולי בבית החולים הרגיש בטוח וחש תקווה שהנה הנה מוצאים את תרופת הקסמים.
בריטריט בודהיסטי שהשתתפתי בו אמרה המורה שהתרגול הגבוה ביותר הוא האימון לשאת את סבלו הבלתי נסבל של האחר. אני מתנחמת בעובדה שאני מסווגת כרגע בקבוצה למתאמנים המתקדמים....