בימים האחרונים אני קוראת יותר ויותר שיתופים של אנשים ונשים שעזבו את הארץ עם פרוץ המלחמה. מעיזים לשתף, מעיזים להביע את דעותיהם ורגשותיהם.
ואני נעה על גלי האמפתיה והחמלה- הרצון העז שלהם לסביבה בטוחה עבור ילדיהם.
על גלי הקנאה- שואלת את עצמי :אם לא היה לי בן חייל ואמא קשישה, האם הייתי קמה ועפה מפה גם אני?
על גלי השיפוט- למה לא נשארו ולוקחים חלק פעיל בתמיכה הציבורית בחזית ובמשפחות החטופים.
ועוד...
מזכירה לעצמי שכל אחד עושה כמיטב יכולתו בהתאם למצב בו הוא או היא נתונים.
אבל ביני ובין עצמי אני יודעת שאין לאן לברוח.
לא נעים להיות עכשו יהודי באמריקה אומר לי אחי מקליפורניה.
מפחיד להיות עכשו יהודי באירופה אומר לי חברי מהולנד.
אנחנו נושאים את יהדותינו לכל מקום. גם אם הזהות היהודית שלנו לא ממש דומיננטית. ראו כמה אחורה היטלר הלך עם זה.. אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו.
כמה חודשים אחרי שבני זהר מת טסנו ברחבי העולם כמו מטורפים בתקווה למצוא קצת מזור לכאב. אבל אי אפשר לברוח מהכאב . הכאב בא איתנו לכל מקום.
המלחמה בחוץ מפגישה אותנו עם המלחמה בפנים- עם הפחד והתסכול והכעס וחוסר השליטה. עם תוצאות מעשינו , בני האדם, החמדניים, האלימים, הנהנתניים. מזה אי אפשר לברוח.
הדרך היחידה החוצה מהסבל הזה היא להפנות מבט פנימה. מבט אמיץ, כן וישר.
אנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום. אחריות ישירה על פעולותינו בעבר.
כל בריחה היא בריחה זמנית. פתרון זמני בלבד. אדמת אירופה השלווה והפסטורלית רווית דם ורצח. כך בכל הגלובוס.
תאי הטרור קיימים בכל מקום. טרור הוא סרטן. הוא כבר מפושט בכל העולם. אפשר לברוח זמנית לעיר מקלט. אבל חאמאס יש כבר בכל מקום. אמיתי או סימבולי.
אנחנו נושאים את הסבל שגם אם לא לקחנו בגרימתו חלק פעיל, אנחנו לא יכולים לברוח ממנו כי אנחנו רקמה אנושית אחת. אוהבים את זה או לא. צריך להתפכח, להחכים. לקחת חלק פעיל בהחלמה. ואלו לא הפעולות שהביאו אותנו עד לפה. אלו פעולות אחרות בתכלית.
הדרך שבה אנו נושאים את כאבינו ברגע הזה מכריעה את עתידנו. זו יכולה להיות נקודת תפנית. בחירה אחרת מהבריחה.
"מבורכים הלוחמים
שניתנה להם הזדמנות לקרב כזה,
בו הם נקראים לעשות את הראוי,
אשר יפתח בפניהם את שערי השמיים"
אומר קרישנה לארג'ונה בבהגווד גיתא. (2.31)
הכל הזדמנות לאימון ולהתיצבות בו.