• sigal bieber

אני לא מפחדת למות


טוב, נו, ברור שאני כן. אבל גם פחדתי ללדת ובכל זאת ילדתי ארבע פעמים.

פחד הוא חבר נוכח בחיינו. אין חיים אנושים ללא פחד. ואבולוציונית הוא נועד לשמור עלינו . פחד מונע מבעדנו לעשות שטויות. להתרחק מנחש, להסתכל ימינה שמאלה לפני שאנחנו יורדים לכביש ועוד כהנה וכהנה. אבל פחד לא חייב לנהל אותנו.

A dry leaf floating in the stream

אני גדלתי בבית שבו הפחד לא היה רק חבר נוכח , הוא היה המנהל העליון. כתבתי כבר פעם, לפני צאתי מן הבית היו , ואומרים, לי "תזהרי". חלק לא מועט מחיי פעלתי מתוך זהירות. במילים אחרות – הפחד ניהל אותי. עד שאחד הדברים שפחדתי מהם התגשם- בני חלה בסרטן ולימים מת. הפחד המתממש מהווה חיזוק חיובי לקיומו. אם מה שחששתי מפניו התממש, סימן שהוא אמיתי ולכן עלי להאמין לפחדים שלי. אבל זה לא נכון. זה פשוט לא נכון. אל מול פחד אחד שמתממש יש חמש מאות שלא. וחיים לפי הסיכון הזה מאבדים מכוחם ומשמעותם.

אני שונאת סטטיסטיקה. כשזהר ז"ל , בני, חלה אמרו לנו הרופאים שיש לו 95% סיכויי החלמה. חבר אמר לי – במספר כזה , עבורי זה כמו 100%. אבל זה לא... עובדה... ובכ"ז הסטטיסטיקה לא נגזרה מאפס. רוב הילדים מחלימים. 5% לא. ובשבילנו ה 5% האלו היו מאה. היו הכל. אוהבת סטטיסטיקה או לא, זו הדרך לנהל סיכונים. לראות מה הסיכויים ומה הסיכונים בשיקול הדעת ולפעול בחכמה. מתוך מוכנות לשלם את המחיר. אין ברירה. לכל דבר יש מחיר. שכר לימוד אני קוראת למחיר הזה. עושים, טועים, לומדים, עושים שוב טוב יותר. ככה זה.

מאז שזהר מת הולכת ופוחתת האחיזה של הפחד בי. בטח מפחדת. ברור. מפחדת מהנהגת הצעירה שיש לי בבית כשהיא נוסעת לראשונה לאילת. -עליך אני סומכת , אמרתי לה, מהנהגים האחרים אני מפחדת. לא נתתי לה לנסוע? בטח שכן!! ובקשתי דיווח הגעה. ברור.

כדי לחיות חיים שלמים עלינו ללמוד לתת לפחד לשהות בתוך חיינו, מווסת, מנוהל, כך שיאפשר לנו חופש פעולה.

אני מפחדת למות. כמו כולם. אבל היכולת למות בכל רגע קיימת. בדרך כלל המוות לא מודיע על בואו. ראו תאונות דרכים, צונאמי, קורונה. האם אני מפסיקה לחיות בגלל זה ? ממש לא.

אני אמות. אישית, אני מקווה לא בגיל צעיר מדי. וגם לא במבוגר מדי. (אני יודעת שתבקשו ממני מספר עכשו...). אבל האחיזה בחיים לא מונעת ממני לצאת. ואני יודעת שאני מסתכנת בלצאת. ללמוד לחיות עם הפחד זו מיומנות נרכשת. היא כרוכה באימון ותרגול. זה לא קורה מאליו. אולי אצל חלק כן, אבל אצל רובנו לא. קוראים לזה פעולה מודעת. יעידו כל המתאמנים בספורט האתגרי, בריגוש ובאדרנלין שהסכנה מזרימה בהם, את החיות שהם שואבים ממנה. הפעולה עם הפחד מחדדת את החושים, מרחיבה את הראייה ומאפשרת לפעול לפי מה שצריך ברגע הזה.

לא צריך להפסיק לפחד למות או לפחד בכלל, רק לתת לפחד את המקום והגודל הטבעי שלו. לא מנוגד לחיים אלא חלק מהם. זה שנותן טעם ומשמעות, זה שמרמז לנו לחיות כאן במלאנו כי כל רגע יקר ערך ולא ישוב.

0 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול