נזכור ולא נסלח?

מאז ומעולם היתה לי בעיה עם "נזכור ולא נשכח" או גרוע מכך "נזכור ולא נסלח".

חוסר המוכנות לסלוח מרגישה לי לא נוח. כמה שנורא ואיום האירוע , אי הסליחה לא מעידה על האירוע עצמו, אלא על האדם המסרב לסלוח. חוסר המוכנות לשכוח, עשויי להתכתב עם נקמה.

אני מוכנה לא לשכוח אלא אם אי השכחה מעיד על למידה, על הפקת לקחים, על הקשר שבין מה שאירע למי שאני היום , שמשפיע על ההתנהלות שלי. למידה ממה שאירע, שמכוונת את הפעולות שלי מתוך רכישת הידע שבעטיו. "לא לשכוח" אם פירושו לרדוף ולנקום, אני לא שם.

אני לא מוכנה לא לסלוח. לא לסלוח תוקע אותי. מעגן את הזוועה בתוכי. לא לסלוח פירושו לחסום את זרימת החיים. לא לסלוח פירושו שאני בכל יום ויום חיה את הזוועה שוב ושוב.

כל זה לא בא כהוא זה מלהקטין את החובה שלי, שלנו , ללמוד מהזוועה. ללמוד וליישם בחיינו את הלמידה הזאת.

אני רוצה לסלוח. אני רוצה לשכוח- לא את מה שהיה , אלא המצב הנורא , ולזכור שעכשו, בגלל הזוועה, אנחנו במקום אחר. למדנו את כל מה שצריך ללמוד ועכשו אנחנו אנשים טובים יותר. וגם אלו שבצעו את הזוועות, למדו , והם אנשים טובים יותר. אום לא סיימנו ללמוד, אנחנו בתהליך של למידה.

אני רוצה לזכור שללא תשומת לב, חמלה, והבנת האדם שמולי ללא קשר למוצאו ,מינו או גזעו- האדם באשר הוא עשוי להגיע לתחתית הנוראה מכל.

אני רוצה לזכור שכולנו בני אדם הנוהים אחרי הטוב ואנו נבדלים זה מזה רק בידע שלנו. וידע אפשר לשנות. ועל ידע אפשר לדבר ולגשר.

אני רוצה לזכור שלכל אחד יש אמא שאהבה אותו ככל שיכלה ולא רוצה בסבלו. וגם אם היא רוצה מסיבה זו או אחרת בסבלו, זה לא נובע מרוע, זה נובע מנסיבות חיים נוראות שעיצבו אותה בצורה כזאת.

אני רוצה לזכור שללא אהבה ותמיכה וחינוך נאות, כולנו יכולים להגיע למעשים איומים ונפשעים.

אני לא רוצה "לא לשכוח"- אני רוצה לזכור את האנושיות והשבריריות של חיינו. אני רוצה להיות סלחנית כי סליחה מעידה על אנושיותי.

אני רוצה לזכור שללא תקשורת מקרבת, הקשבה אמתית וסבלנית נגיע לדרך ללא מוצא.

אני רוצה לזכור את האנשים החפים שנרצחו על לא עוול בכפם ולסלוח על כך, כי אם לא אסלח, מותם היה לשוא.

יהי זכרם ברוך, במותם ציוו לנו את האחריות לעולם טוב טוב יותר.