חירות

"את לא מחליטה עלי" היו רוקעים את רגליהם בחזקה הילדים שלי כשהייתי מציבה גבולות.

"אז זהו, שכן" הייתי אומרת להם. "עד שתהיו בוגרים להחליט עבור עצמכם".

בגרות והבחנה (ויוקה) בין מה שבאמת טוב לבין מה שסתם נעים/טעים לי אינן דבר של מה בכך, בטח ובטח היכולת לבחור ולפעול על פי הבחירה.

חופש הבחירה הוא ערך שמוציא אותנו לרחובות כאשר יש איום עליו.

חירות, או חופש, הוא המאפיין המהותי והחשוב ביותר בחיי אדם. העונש החמור ביותר לאדם הוא לקיחת חירותו. להיאסר בבית הסוהר.

חוץ מחייו כמובן.

מהי חירות?

יש הרבה הגדרות . אני אשאר בפשוט:

חירות זו היכולת להחליט עבור עצמי ולעשות מה שמתאים לי.

כאזרחית בישראל אני שומעת לא אחת -

"כשסוגרים בתי קפה שמגישים חמץ בפסח או פתוחים ביום כיפור, פוגעים בחופש שלנו."

בואו ניבחן האם אנחנו באמת חופשיים לבחור:  לא בגלל שאחרים מגבילים אותנו, אלא בחינת ההנחה שיש לנו יכולת לבחור.

ההנחה הגורפת היא שאדם יודע מה נכון ומתאים לו ושיש לו יכולת לבחור. האפשרות לחיות על פי הבחירות היא החופש.

אבל, אם התבוננות מעמיקה יותר בנפש האדם מגלה שההפך הוא הנכון.

אין לנו יכולת לבחור. זו אשליה. הבחירה, SO CALD , היא התניה.

הצורך לאכול באגט או עוגת שמרים הוא התמכרות. למה אנחנו מתקוממים שאין לחמים טריים בפסח? כי יש לנו תשוקה לבצק החם וזה נמנע מאיתנו. זה בלשון המתמכרים- קריז.

"בא לי באגט ולכן אני אוכל באגט " זה לא חופש. זו עבדות.

כשיש בנו תשוקה (ראגה)  ואיננו יכולים לספקה, זה מעורר התנגדות וכעס.

התשוקה הזאת ואי היכולת לספקה אינה חופש.

היכולת להרגיש תשוקה ולא להתעצבן כשהיא לא מממומשת, לא להיות חייבת לספקה, זה חופש.

כדי לפתח את היכולת הזאת (להכיל תשוקה ולא להשתגע) יש לפגוש את התשוקה , להרגיש אותה, לעבור דרכה.

דווקא המניעה וההתמודדות עם התשוקה, מגלה לנו חופש מהו.

התשוקה היא הישרדותית. פעולה על פיה: בא לי לא בא לי, היא הישרדותית ואין בה גרם אחד של חופש.

פיתוח היכולת להכיל ולהרגיש תשוקה  מקנה לנו חופש גדול. למשל לאכול מה שבאמת בריא ומועיל לנו ולא לרדת על ערימת עוגיות ללא היכולת להפסיק.

ההבנה שאנחנו עבדים של התשוקות שלנו היא חיונית לחיים טובים שיש בהם באמת חופש בחירה. או אז אנחנו מתחילים להתאמן בריסון התשוקות, יאמה , כדי לממש בחירה וחפש בחיינו.

אנשים נבונים יודעים ורואים את העבדות הזאת. לאדם יש פוטנציאל להיות חופשי אבל זה לא ברירת המחדל שלו. בדיפולט הוא הישרדותי. היציאה לחופשי היא בחירה שיש בה אימון ומאמץ (טאפאס).

בחירה לצאת מהמוד ההישרדותי , להסכים לפגוש את מה שאנחנו נמנעים ממנו (תשוקה לא מסופקת) ולטפח את היכולת להרגיש את התחושות הלא נעימות הללו .

מקומם אותנו שאחרים מחליטים עבורנו : "מי הם שיחליטו עבורי?! כל אדם יעשה כטוב בעיניו".

אבל "הטוב בעיניו" אינו בחירה חופשית כאמור.

בתור אישה חילונית החגים שמציבים גבולות על ההרגלים שלי (פסח, יום כיפור וכ"ד) משרתים אותי בתרגול האנושי שלי (סהדאנה). מספקים לי אפשרויות לפגוש את שדות ההרגלים האוטומטיים שלי  (סמסקרות) והזדמנות להתאמן ולטפח את יכולת הבחירה החופשית שלי.

אני נמנעת מחמץ בפסח לא כי אוסרים עלי, אלא  מכיוון שאני יודעת שלפגוש את התשוקה שלי ללחם היא האפשרות לטפח יכולת לפעול שלא על פי היצרים המותנים שלי. להתאמן  להרגישם מצד אחד, ומצד שני לבחור באמת מה טוב ומועיל לי. ולא רק מה שטעים לי.

חג חירות מיטיב. בתפילה לשחרורם של ל כל החטופים ושובם הביתה במהרה בריאים בגופם ונפשם.