תלמידה שלי, אישה צעירה , אימא לשלושה ילדים המתמודדת עם פיברומיאלגיה חיה בתוך כאב גדול כבר כמה שנים. לא אחת כשהגעתי פגשתי אותה כשדמעות בעיניה והיא מדווחת על יאוש. במפגשים עמה אנחנו עובדות ברכות על זרימה, על שימון המפרקים, הרפיה ותנועה רכה. עם הזמן התקרבנו ואנחנו כמובן משוחחות לפני ואחרי האימון.
חלק מהתרגול שלה הוא מדיטציה. זה לא התקבל בהתחלה בשמחה. היא העדיפה הרפייה מודרכת מאשר עוד תרגול, אפילו אם מנטלי. לקח לי זמן מה לשכנע אותה שהאימון המנטלי לטובתה, כמו שלקח זמן לשכנע אותה לתרגל מידי יום בעצמה, לפתח התמדה .
אחת השיחות החשובות שלנו היא בנושא כאב וסבל. האם היא חייבת לסבול? אין ספק שהכאב נוכח בחייה כאורח קבע. יושבת באמצע הבית , רגל על רגל , וממאן לעזוב. אבל הסבל? האם גם הוא חייב להיות שם?
כששאלתי אותה על ההבדל בינהם, התקשתה להבחין. כשפרקנו את זה התשובה התגלתה ברורה ויפה: הכאב הוא בגוף או בנפש, מוחשי , בלתי נמנע. הסבל לעומתו מצוי בהכרה, כרוך בתפיסתנו את המצב ובגישתנו אליו. ומכך- הסבל נמנע גם נמנע.
סבל הוא החץ השני על פי ה בודהה. החץ הראשון הוא האירוע עצמו: מחלה, פציעה, אובדן. האירוע קרה, המצב בגינו הוא תוצאתו. היינו כבולים לגוף אנושי שברירי ובר חלוף מבטיחים מפגש עם כאב וודאי. הסבל לעומתו הוא הוויכוח עם המציאות וההלקאה העצמית, ההתנגדות למה שקורה כעת- למה זה קרה לי? אין לי מזל, תמיד קורים לי דברים כאלו, מתי זה יפסיק? ועוד ועוד. זהו תוכן הכרתי, מחשבות אוטומטיות שעולות באופן בלתי נשלט, ומענות אותנו. וכאן מתרחשת המטמורפוזה היוגית- אין שליטה עליהן וגם אין יכולת לשנות את מה שקרה שגורם לי לכאב גדול. אבל, אבל גדול, יש לי היכולת לראות את המצב ולהתמקד בפעולה שתעזור לי להקל על עצמי. לראות את הכאב ללא הסיפורים שאני מספרת לעצמי. זה לא אומר שיפסיק לכאוב לי, אך בדרך פלא- אכאב פחות. בדרך פלא אמקד את המאמצים שלי היכן שיש לי יכולת להשפיע ואמנע לנסות לשלוט היכן שאין לי שליטה.
למתאמנת שלי יש פיברומיאלגיה, או סרטן, או פריצת דיסק, או לב שבור. זה המצב. היא יכולה להתבונן בו ולראות שזה מה שיש כעת. זה כואב, מאוד. אבל ההתנגדות וההתייסרות- "למה זה קרה לי?" מכאיבה יותר. כשאני מלמדת אותה כיצד להרפות מהמחשבות ולהפנות תשומת לב למשל אל מוקד הכאב ולנשום, או אל הפעולה שהיא צריכה לעשות כרגע תוך הרפיית הגוף, היא מגלה כוחות שלא היו בה קודם. היא מפתחת חוסן. לומדת לחיות עם האורח הלא קרוא ולהניע אותו בביתה לפי הצורך. היא סובלת הרבה פחות. הרבה הרבה פחות.
הדבר נכון גם ל אבדן שכול ו מוות. גם הם בלתי נמנעים, גם הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומפגישים אותנו עם כאב עצום וסבל גדול מאוד. בלתי נמנע שנבכה את אהובנו המת. שהכאב יצרוב באיברנו , שלא נרצה לקום בבוקר, שלא נבין איך החיים ממשיכים. אבל הם ממשיכים. ויש בחירה: למות ולהפסיק לחיות , או להבין את המצב, את הטבעיות שלנו ולהמשיך לחיות. וזה לוקח לא מעט זמן לפעמים להיות מסוגלים להמשיך לחיות. לעיתים תכופות זה מאמץ כביר. זו האפשרות היחידה למעשה. התגלית הגדולה היא שיש אפשרות לפתח את המיומנות הזאת. מיומנות החיים . יש טכניקות ותרגול שמסייעות לפתח את היכולת לחיות עם כאב. וזה מתחיל לא אחת בהבחנה בין הכאב והסבל.
ההבחנה הזאת מלמדת בעצם אי הזדהות עם הכאב. הזדהות היא זרע הסבל השני (סוטרה 2.6). כשאני מזדהה פחות עם הכאב שלי, יכולה להבחין בו ובטבעו המשתנה, לראות שלראותו "נקי" מאפשר לי לפעול איתו יחד, החיים שלי משתנים. אני מפסיקה להיות קורבן של המציאות והופכת להיות המנהיגה של חיי. ואז... השמיים הם גבול.
זו אחת הסיבות שאני מלמדת עקרונות מתוך פילוסופיית הסאנקייה את התלמידים שלי . לא במסובך, לא בפרטי פרטים, אבל בקטנה. מלמדת אותם הבחנה ( מיינדלפולנס) המגלה להם באמת מי הם , ומהי המערכת המופלאה שנתנה להם לשם הגילוי העצמי הזה. גילוי שיש בו הפוטנציאל לחיי הגשמה עצמית.