למעלה מ 12 שנים אני שותה מדי בוקר וערב מירתח של עשבים סיניים. תרופה, עשבי מרפא.
אם התנסיתם בכך אתם יודעים שזה מגעיל ברמות: מר ונורא!
אז למה אני עושה זאת, תשאלו אותי? כי אני מאמינה בכל ליבי שזה מועיל ומיטיב עימי. תרופה שהותאמה במיוחד עבורי, על בסיס ידע עמוק של המטפל הסיני.
לעומת זאת ,למעלה מ10 שנים אני נמנעת מאכילת חצילים, למרות שאני אוהבת חצילים בכל צורה. וההימנעות הזאת, בהתחלה היתה מאוד קשה. התשוקה לחציל המטוגן הטרי עם רוטב היוגורט היא עוצמתית ביותר. ובכ"ז – למה לא? זו עצתה של הרופאה איורודית - החצילים משבשים את פעילות העיכול שלי. נמנעתי וראיתי שנכון. אכילת חציל גורמת לי לכאבי בטן.
אלו שתי דוגמאות פשוטות להגיד שלא כל מה שטעים לנו – טוב, ולא כל מה שמגעיל- לא טוב....
השאיפה שבכל רגע יהיה לנו נעים ונוח היא טבעית, הישרדותית ואוניברסלית.
הבעיה מתחילה כשלא תמיד מה שנעים ונוח הוא גם מיטיב. לא סתם תשוקה, ראגה, היא אחת מחמשת גורמי הסבל (קלשות). התשוקה לשוקולד, למין, ההתמכרות לסלולרי, לרשתות החברתיות וכ"ו מוכיחות יפה שלעיתים הגורם להנאה רגעית במצטבר מביא עוד סבל. מעולם לא היתה האנושות שרויה במגפת דכאון ככ רחבת היקף כמו כעת. ועוד מורכב מזה- מעבר להתמכרות למהנה, אנחנו מכורים לתשוקה עצמה. יש לנו תשוקה לתשוקה.
בשנים האחרונות הגיעו אלי לתהליך לא מעט נשים צעירות שעשו עבודה אישית וגילו שהמשיכה שלהן לגברים היא לכאלו שלא מיטיבים עמן- גברים מתעללים ומשפילים, או גברים שמתקשים להתחייב (משחקים קשים להשגה), ועוד דפוסי התקשרות שהן לא רוצות יותר בחייהן. הן מתחילות מערכות יחסים עם גברים שמתאימים להן יותר, אבל! הן לא מרגישות תשוקה עזה. נדרשת בגרות רבה, אומץ ואינטימיות אישית לעבור תהליך כזה. להבחין מה נכון ומיטיב ומתאים ולוותר על המזיק הסוער והמהנה לרגע..
ויוקה זו יכולת הבחנה המתפתחת כתוצאה מתרגול יוגה נחוש ומתמשך. אנחנו לומדים את עצמנו- סוודהיאיה. לומדות את ה"שריטות" של המערכת שלנו (ואסנה). למידה המאפשרת לנו לבחור בצורה מדויקת יותר. בחירה זו מחייבת יכולת פעולה על פי השינוי שאני מבקשת בחיי. זהו שינוי של קארמה. וגם הוא דורש מאמץ ,טאפאס- להבחין בהרגל ולפתח יכולת לפעול שלא על פי ההרגל (לא לאכול שוקולד בשעה 23:00). להבחין בין המיטיב למהנה ולפעול על פי הבחנה זו. זו בדיוק הסיבה לתרגול יאמה- ויסות עצמי, האיבר הראשון של היוגה.
יכולת ההבחנה הזאת תשרת אותנו בהמשך הדרך בהבחנה בין מי שאנחנו באמת לבין הזהות הכוזבת שלנו (רמז: אסמיטה). אבל זה לפוסט אחר.