• sigal bieber

דצמבר 89, ירח דבש בפיליפינים. אחרי תאילנד, לפני הונג קונג.

בדרך חזרה מבאנאווי הצפונית, פרצה ההפיכה הצבאית התורנית וכל הכבישים למנילה נחסמו. חלומנו לטוס לבורקאי נגנז, אבל החשש האמיתי לחיינו החליף את החלום ההוא בחלום אחר- לעוף משם.

An empty old wooden swing

שבוע ימים היינו אסירים במלון אמריקאי מפוקפק בעיר שירות מחוץ למנילה. ללא תקשורת, לא רשתות חברתיות. מנותקים מהעולם ומהאפשרות לדווח על מצבנו. עימנו , אחים לצרה היו : שתי אוסטרליות, שני דנים, שני גרמנים, שני קנדים ושני שוויצרים. 12 בני אדם מלאומים שונים וחיים אחרים. קרבה, שותפות גורל ו אינטימיות המתאפשרת רק מתוך מצבים שכאלו- של סכנת מוות (לא אחת נכנסו לוחמי חופש פראיים ומזרי אימה, חמושי נשק וגסי רוח, לוקחים דרכונים ונעלמים), של אי וודאות מוחלטת (מה קורה, מתי נשתחרר, מה עם המשפחות המודאגות שלנו), של חוסר אונים , בלבול ו פחד, נולדו במהירות..

שבוע של שיחות נפש עם זרים וחיבה גדולה , שמלבד הקנדים, ברגע שהתעופפנו משם- לא שמענו מהם מעולם. הקנדים היו בני גילנו, באותו שלב בחיים- אחרי חתונה, לפני משפחה.


מה ייחד ככ את החוויה הזאת? מעבר להיותה קיצונית וככ לא מוכרת? (למרות הפאלנגות עטויות הבאנדנות). היותה ככ חד פעמית. סמוכה ככ אל הקצה. אולי הידיעה שזה יגמר , בתקווה בקרוב, ונוכל לחזור לחיינו המוכרים ובטוחים, לכאורה. זה איפשר לפשוט מסכות ולהתמסר אליה. לראות, באמת לראות, בלבן של העיניים, אנשים אחרים, באמת אחרים, מחיים אחרים, עם ידע אחר ושגרה שונה. ולראות, באמת לראות, את היותנו אחים. בני אדם. ה מוות, לא הפיזי, אלא סבירותה הגבוהה והמוחלטת של הסיטואציה למות בכל רגע נתון, ולשקוע כזיכרון אל העבר, עשה את החוויה יקרה ונדירה. והידיעה הזאת הולידה חיים וחיבור.

חווית הקורונה- שיש בה אלמנטים דומים, חושפת את ערכם שלא יסולא בפז של חיינו. כך, כפי שהם. חיים ללא תכנונים, ספונטניים (הקלפים נטרפים כל יום מחדש) וככ בלתי מובנים מאליו, היכולים לאפשר נגיעה רכה ומשמחת בחוויות היום יום. הלא כן?

2 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול