כשהייתי בת 15 בערך, פרגית גרומה ולא נאה במיוחד, מחיתי בפני חברתי הטובה שאנשים נותנים יותר מדי חשיבות ל" איך" שהם נראים. "מה שחשוב הוא הבית ולא השביל אל הבית". חברתי הנאה והנבונה התבוננה בי בעיניה האוהבות ואמרה- "נכון, אבל השביל הוא המסב את תשומת הלב אל הבית ומעורר את החשק להכנס אליו". נכון. עם זאת... אם נשקיע את כל האנרגיה בשביל ולא נשקיע מספיק בבית עצמו, ייתכן שהשביל היפה יוביל לבית הרוס, מלוכלך ומצחין, ונברח ממנו.
ביוגה תרפיה יש מונח שמבטא יפה פן טיפה שונה של הרעיון הנ"ל: "תיפקוד לפני צורה".
Function before form" "
ההנחייה הזו בעצם אומרת שלתנוחת היוגה יש מטרה. היא אמורה חזק ולהגמיש שרירים מסויימים (רגליים, ידיים...), לשפר תיפקוד של מערכות מסויימות (עיכול, נשימה, עצבים...) וכ"ד .
הצורה של התנוחה, של האסאנה , היא התכווננות. היא המלצה. מה שחשוב זה לאיזה תיפקוד של איזו מערכת התנוחה תורמת. לכן, לאדם עם פריצת דיסק, אני אתן אימון אחר מלאדם עם קשיי עיכול. או, לחליפין, את אותה תנוחה, גיבור למשל, עם דגשים שונים, תוך הנחיות וגבולות שונים.
תנוחות יוגה אקרובטיות שייכות לירחוני היוגה השונים, או לאנשים בריאים וגמישים שלהטוטי הגוף מעניינים אותם. רוב האנשים במיוחד עם התבגרותם לא יכולים לבצע שפגאט, גשר או עמידת ידיים.
אבל, את תועלות התנוחות הללו ותרומתם לגוף, אפשר להשיג או באמצעות תנוחות אחרות, או בהתאמה אישית. ולא תמיד התנוחה יפה כמו שהיא מצטלמת עם הדוגמנית דקת הגזרה.
בראש השנה לפני שנים הזמנו חברים להצטרף אלינו לארוחת החג. היתה אז ההיסטריה הכללית עם צאתו של רב המכר "50 גוונים של אפור". חבריי, הקרובים והמאד אינטליגנטים (הוא עו"ד והיא סמנכל"ית פיתוח בחברת היי טק, ואני לא רומזת שעיסוק מעיד על מנת משכל תמיד...), בדר"כ קולעים היטב לטעמי. חברות קרובות אחרות שלי דברו דברי שבח והלל על הספר הזה. הייתי סקרנית.
כבר בעמודים הראשונים נדהמתי מדלות השפה, התבניתיות והשטחיות של הדמויות, מן העלילה של הרומן הרומנטי. נתתי לזה שליש ספר ואז אפסנתי אות במקום הראוי לו- בפח מיחזור הנייר של אמניר. או אולי מפעלי נייר חדרה.
להפתעתי , או למרבה תמימותי, ההיסטריה רק גברה. ספר שני , ספר שלישי. ועכשו הקדימונים לסרט.
אין בכוונתי לראות את הסרט, אבל מספיק לקרוא מה כותבים עליו, להזכר ב100 עמודיו הראשונים ולהתבונן בטיזרים ובכתבות השונות בטלביזיה כדי להבין שמדובר בסרט כחול. ואם אני רוצה ליהיות יוגית ולדבר אמת אזי אוסיף- לדעתי.
אולי כחלכחל רך, תכלת. מצולם היטב, באומנותיות רבה. שחקנים יפי תואר וחלקי גוף. עטיפה מבהיקה ומושכת. מבלי לראות- פורנוגרפיה.
אני, באופן אישי מצרה על הלגיטימציה להקרין סרטים כאלו באצטלה של אומנות. חושבת שמוכרים לנו ריגושים. שבילים יפים ומטופחים שמובילים לבית ריק מתוכן.
ושלא תטעו לרגע שאני סולדת מיופי או מאסטטיות. נהפוך הוא ! אוהבת מאוד. ואני לדעתי גם אשה מטופחת למדיי. אבל דואגת לטפח את הבית שלי לא פחות מאת השביל.
תרבות המקדשת את הניראות, את היופי החיצוני, את הצורך לטפח אותו באובססביות באמצעים מלאכותיים (שתלי סיליקון, גופים חלקים משערות ועוד) ללא פרופורציה וללא מידה, תביא להרס ביתה היא.
איך מתפקדות המערכות שלה? איך מערכת העיכול שלה?
אין לי שום בעייה עם סאדו – מאזו (נו, תסלחו לי, עשרות ספוילרים לפניי גילו את ה"סוד" הגדול), אבל האם זה העיקר?
אנחנו אנשים שלמים. גוף, נפש , רוח. למה לא נטפח הכל?
למה לא נזכור שגוף בריא חשוב לא פחות, בלשון המעטה, מגוף יפה?
שריגוש מיני הוא בסך הכל ריגוש מיני. נעים, טוב, מספק. אבל לא מספיק בפני עצמו. כדאי קצת משהו אחר.