מאז שעברתי לעיר , הצעידה היומית שלי מתרחשת על שפת הים, בחיבור של הגלים הנושק לחול.
רגליים יחפות, למרות הקרירות שבימים אלו, מדי פעם גל שובב מתגנב אל כפות הרגליים שלי ומלחך אותן. על קו החוף לאורכו שזורים צעירים רבים שמתאמנים באופנה החדשה. מתאמנים בעמידת ידיים. הם מנסים שוב ושוב ושוב ושוב, ומתרסקים על החול הרך. לבד או לעיתים בזוגות, לעיתים בקבוצות קטנות, מחלקים טיפים ועצות זה לזה, איך לעשות את זה נכון. ומידי פעם, נצפית אחת שמתייצבת לשניה או יותר, כפות רגליה מאמירות אל השמיים וגופה מקושת. מסביב לחישות הערכה, או ניסיון להבין מה וכיצד עשתה , לפעמים מבטי קנאה שקטים ובוערים. ואז הם חוזרים להתאמן.
אני זוכרת את האימון שלי לתנוחה הזאת. כשהחלטתי שאני חייבת לפצח אותה. מדי בוקר, בתום האימון שלי הייתי מקדישה 3-4 ניסיונות להיעמד על ידיי. שבועות ארוכים, אולי אפילו חודשים. ריפדתי מסביב את הרצפה בכריות , להמתיק את הנפילה. ואפילו, בשלב די מוקדם, לימדתי את עצמי ליפול. ליפול זה חלק בלתי נפרד מהדרך אל התייצבות בעמידת ידיים. מעטים האנשים שמצליחים ללא נפילות. רבות.
אני הולכת ליד הצעירים הללו מחוייכת ותוהה האם הם ערים לכך שהאימון שלהם אינו רק פיזי. אם הם מבינים שכדי להיעמד על הידיים הם בראש ובראשונה צריכים להיות מוכנים לעבור דרך הנפילה. דרך "אי ההצלחה". יתכן שרבים מהם כן, יתכן שלא. אלו שלא עשויים להיות מלאים בתסכול, עצב, או שלל רגשות אחרים. וזה לא משנה. כי עובדה שהם ממשיכים.
כדי לחיות, אנחנו צריכים לפגוש את המוות. ואת פחד המוות. זה האימון שלנו אל עבר עמידת הידיים. הניסיונות הנואשים שלנו להימנע ממנו, מונעים מאיתנו את החדווה שבגילוי כוח החיים. את בניית עמוד השדרה שלנו שמאפשר לנו להתהלך במחוזות החיים הנעימים פחות.
פעם , בחיים שבטיים, או אפילו לא שבטיים אך הפשוטים יותר, ראה האדם זקנה ,מחלה ומוות בחצר ביתו. ילדים ראו את הסבים שלהם קמלים, את הוריהם עצובים ומתאבלים על אבדן אבא ואמא. חוויות שהיו חלק ממכלול האירועים שקרו בחצר הבית, או במחזור החיים שלהם. למדו מהתבוננות במנהגי האבל , למדו את הטבעיות שבתהליך הזה. זה כאב, אבל לא היה זר. חלק ממרקם חיים כולל. הם גם היו חשופים לתאונות, למחלות של ילדים אחרים ומיתה של צעירים. אי אפשר היה להסתיר את זה.
לימים, והצטמצמות המשפחה הגרעינית , הוצאת הזקנים מחוץ לטווח הראייה היומיומי, המוות נראה פחות. אבל זה לא שהוא לא שם, כמובן. נראה שילדים וצעירים פחות מתים, כי החצר כבר פחות רחבה ומכילה פחות. תוחלת החיים עלתה, יש פחות תמותת תינוקות עקב הקידמה המדעית. אנחנו פחות חשופים ליומיומיותו והשגרתיות של המוות. לכאורה, פחות סובלים ממנו. לכאורה.
אבל, הסטתו של המוות הצידה, כמו מונעת מאיתנו לעמוד על הידיים. אנחנו לא רוצים לפגוש את הכאב, והצער שבעטיו, מפגש מאמן ומפתח חוסן נפשי לחיות את החיים. נרצה או לא נרצה- כולנו פוגשים מוות. והוא מטלטל אותנו מאוד. חלק פחות חלק יותר. כשזה קרוב- מטלטל מאוד. אנחנו כמו מנסים לעמוד על הידיים מבלי להתאמן על כך. ומתרסקים לא על חול רך כי אם על אספלט קשה.
ההימנעות עצמה, מעקפים גדולים שאנחנו עושים בכל פעם שצריכים לפגוש את האיום הקרב אל חיינו, מחלישה אותנו. חוסן נפשי נבנה מחשיפה אל הקושי, אל הכאב, נבנה מהממוכנות להרגיש אותו. להיפגש איתו. וכשזה קרוב – זה כואב נורא. מאידך, אפשר להתאמן. אפשר לפקוח עיניים להסכים לראות. להסכים להרגיש את כל המכלול. וכשמוכנים להרגיש תדיר בכל פעם שזה מגיע, מפסיקים לפחד כשזה מגיע. יודעים שאנחנו יודעים לפול ושהנפילה לא תהרוג אותנו.
מיומנויות אבל וחוסן נפשי הם ברי פיתוח. אפשר להתאמן עליהם. זה מתחיל בחדר, בסביבה בטוחה, בצעד הראשון. החוסן הוא תוצר של הצעד הראשון שהתחיל פעם במוכנות לפגוש כאב פרידה והמשיך צעד אחר צעד מתוך החדר אל תוך החיים. לצאת החוצה אל העולם ולפגוש את הפחדים שלנו לא להישאר נעולים בפנים ולכסות את העיניים.
מי שרוצה לעמוד על הידיים, לחיות, צריך להסכים ליפול, לכאוב, להיפרד. או אז מתגלים החיים בתפארתם.