מורה אמיתי לעולם אינו מבקש ליהיות מורה. כמו נביא. ראו את יונה, ברח עד בטנו של הלוויתין מגורלו, ללא הצלחה. כמו מלך- בסדרה "הכתר " המשובחת גיליתי כמה בני המלוכה כועסים ובזים למלך שברח מתפקידו ומאשימים אותו שהשאיר אותם לתפקיד זה , תפקיד קשה וכפויי טובה . מורה אמיתי יודע את הכרוניקה. כרוניקה של מוות ידוע מראש. יודע שתלמידיו מחפשים הדרכה , מחפשים מודל לחיקוי (כי אנחנו לומדים בעיקר דרך חיקוי), ומתישהו יגלו שהוא רק בן אדם ולא אותו עילוי שהם מצפים שיהיה. וכשהם יגלו זאת , רחמים עליו מזעמם. המורה, הנביא , המלך, הם שליחו של האלוהים. ובואו נשים את הידע הקודם שלנו ואת כל ההתנגדויות למילה אלוהים בצד. מבחינתי היא רק כותרת נוחה. אלוהים במובן של אמת, של חוק טבע. כל הנ"ל הם שליחיו לא מבחירה. כל אלו זכו לסגולה אחת בלבד. הכרה בהירה. היכולת לראות בצלילות את המציאות כפי שהיא, ושליחותם הלא נבחרת היא להראות את הדרך לחיים על פי החוקים אליהם אנחנו כפופים. אבל, למרות תפקידם והכרתם הצלולה, הם בני אדם. נושמים, מרגישים, טועים. אבל כל אלו כבולים לתפקידם. ולאשליה שהתפקיד הזה מייצר.
המורה שלי אף פעם לא בקשה להיות מורה. "זה אתם המורים של עצמכם" חזרה ואמרה לנו. החזירה את האחריות להתפתחות האישית שלנו לידנו. התנערה מאצטלתו של התפקיד ששמנו עליה.
ואנחנו, מחד, הקשבנו, ומאידך , לא כל כך. הקשבנו לה ולידע שלימדה אותנו , ממנו התחלנו לטפח בתוכנו את המורה הפנימי שלנו. ולא הקשבנו, והשלכנו עליה את תכונות המורה שרצינו שתיהיה. מושלמת. שליחת האמת המוחלטת והלא יחסית.
נוכחנו כיצד הידע שלימדה אותנו מיטיב עם חיינו, מעצב את דרכנו בעולם והתמלאנו בהכרה תודה ואהבתנו אליה התעצמה. "אני לא המורה", חזרה והזהירה אותנו. ואנחנו הנהנו בראשנו והמשכנו לגדל בתוכנו את המורה הפנימי שלנו , אבל גם אותה. ללא רצונה. וככל שרבה הטוב בחיינו, וככל שהתנהגותה של מורתנו תמכה את דבריה, כלומר, המודל שהציגה בפנינו באותנטיות שלה, הוכיח לנו שאפשר ללכת את הדרך הזאת, WALK THE TALK, כך האידיאליזציה שעשינו הלכה וגברה. כמעט סמוי מעיננו. נכון, היא לא מגביהה את עצמה מעלינו, נכון היא טועה פה ושם, נכון היא אכן בשר ודם, אנושית, אבל הידע שהיא חיה על פיו אותו היא מלמדת אותנו מוכיח את עצמו.
וכך הלכנו איתה דרך ארוכה ומרתקת. וצמחנו כולנו וכך גם היא. אבל במקביל לצמיחתה היא, הלכה וגדלה בתוכנו המורה הפנימית. ההשלכה שלנו עצמנו על המורה החיצונית. וגם, המורה הפנימית, אנושית ככל שתהיה התחזקה והובילה אותנו בנאמנות בשבילי החיים.
ואם אדבר בגוף ראשון, היכולת שלי להעביר ידע נכון , מדוייק ומועיל לחיים שלמים , הלכה וגדלה. ועם הגדילה הזאת הלכה וגדלה הכרת התודה. ומבלי משים , לצד אותה מורה פנימית שהתפתחה, צמחו גם ציפיות מהמורה החיצונית. זו שביקשה כל הזמן להישאר אנושית , חופשיה באנושיותה.
אבל אני , מסתבר הפסקתי להקשיב. מיסכתי את עיני. בצורה לא מודעת ומסוכנת.
ואז, אירע הבלתי נמנע. האנושיות החמה, היקרה, החשובה , שתמיד תמיד היתה שם ולעולם תהיה לפתע מעדה. האנושיות הפשוטה הזאת הפגישה אותי עם המיסוך של עצמי. עם האשלייה שאני בניתי בתוכי.
במסע האחרון אל ישימון ליבי , מתה מורתי. מתה מורתי הפנימית. אשליית מורתי הפנימית.
מתה המורה החכמה שחשבתי שהיא חפה מאגו, חפת אנוכיות, חפה מבורות, חפה מעיוורון.
מתה המורה היציבה שחשבתי שלעולם תהיה שם בשבילי בכל רגע נתון.
מתה המורה שחשבתי שגם אם היא טועה, טעויותיה לעולם יהיו קלות וניתנות להבנה.
מתה המורה שחשבתי שלעולם פעולותיה ומילותיה ינבעו מהכרה צלולה ובהירה.
מתה המורה שהאמנתי בכל ליבי שהיא אנושית ובכל זאת, מסתבר, ששמתי את אנושיותה בעירבון מוגבל.
מתה המורה שכוונותיה הזכות כמי מעיין טהורים לעולם יפיקו פירות של נועם.
היא לא באמת מתה. היא מתה בתוכי. ובגלל אהבתי העצומה אליה, הכאב שבמותה כל כך גדול.
פגשתי את האכזבה המרירה. התאכזבתי מעצמי מעצם העובדה שהתאכזבתי. התייסרתי מההתפכחות המבהילה, שאין , אין מישהו שיכול באמת להבטיח לי את הביטחון ההורי שבמורה רוחני. נוכחתי בתסכול איך טעיתי לחשוב והגבהתי אותה מעם. שבכל זאת, בכל זאת, למרות הכל, ציפיתי שתהיה נבונה ממני #תמיד. איך למרות שהייתי בטוחה שאני רואה אותה אנושית, עדיין ציפיתי ממנה למשהו יותר גדול ממני.
אבל מותה הוליד חיים. שחררתי אותה להיות אדם. אישה. ואחרי הכעס והתסכול והאובדן, נולדה מחדש החמלה. קיבלה עומק אחר. נוכחתי שאהבתי אליה לא מתה . אחרי שנרגעו גלי האכזבה אני יכולה לראות את בדידותה. כי כשהגבהתי אותה, הרחקתי אותה מבני האדם. בודד להיות מורם מכולם. (מורם, כי אני זו שהרמתי, ולא חלילה מכך שהרימה את עצמה)
ראייתי הצטללה. אני חשה כעת ביתר שאת את המורה שבתוכי. שוב. שהיא , המורה החיצונית עזרה לי למצוא. את המורה הפנימית חסרת האשליות, החומלת והמבינה את גבולות אנושיותנו ועוצמת אנושיותנו.
נשרו הציפיות שלי, הנותרות והנסתרות. ביכולתי לזעום עליה, להתנגח בה, להוכיח אותה.
חוכמתה נותרת חוכמתה, ממנה אני עוד יכולה ללמוד. אבל אחרת. נולדה אחווה.
לידתו של אדם, מתוך גולם של מורה, הוא רגע של שחרור גדול. שחרורה היא ושחרורי אני.
המוות מוליד חופש לחיים.
זרעי הידע שנטעה בי המורה הצנועה נובטים לכדי פעולות ומעשים. הידע שמאפשר לי לראות כל אדם באשר הוא. גם אותה. היכולת לראות את החיים בבהירות, לראות היכן יש לי יכולת לשנות והיכן אני כבולה למגבלות אנושיותי. לתשוקות שלי, לרגשות שלי, להתניות שלי. ולקבל ולסלוח. לסלוח זו הגדולה האמיתית.