כשבכורי נולד לפני 31 שנה , התייצבו חברותיי המנוסות (שילדו ארבעה עד שישה חודשים לפניי...) לייעץ לי בדבר הנקה, החתלה, יציאות ועוד.. אבל את התמיכה הכי מועילה נתנה לי אימי.
לאחר כמעט שנה כשניסינו להרגיל את הפעוט לשעות שינה מסודרות, נרתמו שוב אימי וחברותיי, אבל את הדרך הטובה ביותר לפעוט ולנו גיבשנו בעצמנו.
כשאני נולדתי , עברה סבתי לגור עם הוריי למשך יותר מחודש. תומכת, מחזיקה , חונכת ומחבקת.
ככה למדו להיות הורים פעם.
היום, אני שומעת כמעט מכל חברה שלי שהפכה לסבתא על יועצות הנקה, שינה, יועצת לעגלות, יועצת גמילה...הכל באאוטסורסינג.
באמת הורים לא יודעים איך להרדים את ילדיהם? או איך לגמול אותם מחיתול?
מאז פרוץ המלחמה הרשת מפוצצת במורות ליוגה שמלמדות את הקהל לנשום. לנשום! הדבר הבסיסי, הראשוני, הטבעי ביותר שלנו. שכחנו איך לנשום!
מורות למדיטציה שמלמדות איך להתבונן...
כיצד התרחק האדם מעצמו?!
לא מכיר , לא יודע את עצמו. אוידיה!
האם באמת הורים לא אמורים לדעת כיצד לגדל את ילדיהם? בני האדם לא יודעים לנשום?
הידע טמון במערכת גופנפש שלנו באופן טבעי, בילטאין בתוכנו. אבל בעשרות השנים האחרונות אנחנו ככ עסוקים בדברים אחרים מאשר באמת בעצמנו , או עסוקים בדברים הכי פחות חשובים בעצמנו- באיך אנחנו נראים, באיך להרוויח יותר כסף כדי לנסוע לחופשות יקרות/עוד זוג נעלים, עד שאנחנו עובדים יותר שעות ממה שבאמת אנחנו יכולים. התשוקות שלנו שולטות בנו (ראגה!)
אם היינו אומרים להורים- כן, בשנים הראשונות לחייו של הילד עייפות היא חלק בלתי נפרד מהחוויה היומית. צריך לקחת את זה בחשבון. ולא מצפים מהם/מעצמנו לחזור מהר מהר לעבודה במשרה מלאה וחצי עם חצי משעות השינה.
אם היינו אומרים לעצמנו- תראי את עייפה מדי, אולי כדאי לעבוד קצת פחות ולנוח...
האדם רחוק מעצמו וכל מי שעוסק במקצועיות תרפויטיים מעיד על אוכלוסייה חלשה יותר- פיזית ונפשית.
אחת מהנחות היסוד החשובות ביותר ביוגה תרפיה היא – הגוף יודע לרפא את עצמו. הוא רק צריך שנאפשר לו את זה. עובדה- פצעים מגלידים. שפעת עוברת מעצמה. העזרה שהוא צריך מאיתנו היא שנניח לו לעשות את מה שהוא יודע. לנוח. למשל.
אנחנו לא יודעים לנשום כי אנחנו לא קרובים אצל עצמנו ולא מכירים את המערכת שלנו. פולניות לא סתם נאנחות: האנחה משחררת מתח ולחץ. מי שהיה בהתקף חרדה ראה שבאופן טבעי (אם לא קלקלנו יותר מדי...) אנחנו נושפים באיטיות דרך שפתיים מעוגלות את האויר החוצה.
ולכן אנחנו צריכים מורה ליוגה שתזכיר לנו מה ששכחנו: איך נושמים. איך מווסתים מתחים.
ביננו, זה לא באמת משנה איך עצב הואגוס פועל. הגוף יודע. אבל הוא שכח. ולכן דברים שהיו כל כך טבעיים לנו ,נשכחו . ובשל כך האדם , האנושות , נמצאת במצוקה כ"כ גדולה.
אנחנו באמת לא יודעים שלאכול לפני השינה, שלשכב לישון בשעה 2:00 בלילה ולקום ב 6:00 בבוקר זה לא ממש בריא?!
אנחנו צריכים יועצת תזונה שתגיד לנו לאכול פחות סופגניות ויותר מזון טרי?!
אני לא מבטלת את יועצות השינה ואת הוראת היוגה. ממש לא. כשהבורות ככ גדולה חשוב מאוד מאוד שיש אנשים שיודעים להנחות אותנו אל החוכמה הכי בסיסית שקיימת בתוכנו. הן לא ממציאות שום דבר חדש. הן פשוט יודעות מה שאנחנו במרוץ המטורף שלנו אחרי התשוקות שלנו , שכחנו. והן מסייעות לנו להיזכר.
ועכשו החלק החשוב של הפוסט הזה (מקווה שהגעתן עד פה).
אתחיל מהעיקר:
בעת אסון או משבר החברה האנושית יודעת מה לעשות כדי להציל ולתמוך בעצמה.
לפני שנים פרסם פרופסור חיים גרנות את הספר "שעת הזהב" (שבתמונה) עם פיקוד העורף. הספר והמחקרים שהוא מכסה חוקרים התנהגות של אוכלוסיות בעת אסונות מאסיביים. זו אחת המסקנות המרכזיות של הספר הזה. האדם והחברה יודעים לרפא את עצמה.
אנחנו יודעים לעזור לעצמנו. ראו איך התארגנו באופן טבעי וספונטני לתמוך בצבא ובניצולי התופת.
בתוך זמן קצר חמל"ים אזרחיים, ארגונים כמו "אחים לנשק" שהאג'נדה שלהם בכלל אחרת לחלוטין, עמותות ואולי הכי חשוב- אנשים פרטיים התארגנו לסייע, להציל, לתמוך.
תמיד אני אומרת בקורסי המורים שאני מלמדת בהם- מה שצריך זה להתבונן בצלילות. או אז מגלים את החוכמה של הבריאה, של הטבע. גוף האדם הוא אורגניזם, החברה היא אורגניזם. חוקי הטבע פועלים בדיוק באותו האופן. זו ,אם תרצו, הדהארמה.
החיים, כמו האדמה הזאת, אינם שלנו. אנחנו של החיים. אנחנו של האדמה. החיים הכי חזקים מהכל. שואות ואסונות היו תמיד ויהיו מן הסתם. יש לנו הכוח והיכולות להבריא את עצמנו. זה מצריך התקרבות אל עצמנו.
התקרבות לעצמנו כוללת גם התקרבות לטבע. כל אחד ואחת יודעים מה ההשפעה על מצב הרוח הליכה על חוף היום או בחורשה. בטח ובטח בכפות רגליים יחפות.
לרוב בני האדם אין בכלל את הגישה לאויר צח או לאפשרות ללכת יחף שלא על אספלט.
אם צריך ללמוד לנשום- נלמד לנשום.
אם צריך ללמוד איך להרדים ילדים בלילה- אפשר. אבל אם נעצור רגע את המרוץ נראה שיש לנו הכל בתוכנו. ומה שנותר עכשו זה ללמוד את הדבר הנפלא הזה שקוראים לו חיים ולא להפריע להם, אלא להפך, לעזור לחיים לעזור לנו.