אני מתרגלת יוגה כבר 21 שנים. זה התחיל כמובן מתרגול פיזי, "אסאנות", והתקדם עם השנים.
יוגה היא דרך שלמה לשחרור מסבל, להגשמה עצמית. נוכחתי בזאת לא כי מישהו אמר לי, כי אני רואה הלכה למעשה שזה מה שקורה לי, עם ההתמדה המתמשכת בתרגול.
די מהר, בתחילת הדרך, נחשפתי גם לבודהיזם. בניגוד ליוגה שאותה אני מתרגלת ולומדת הן באימון יומיומי והן בקריאה והגות בספרות "מקצועית", אין לי הכשרה פורמלית בבודהיזם. אני קוראת הרבה, השתתפתי במספר ריטריטים של עמותות בודהיסטיות (Tovana עמותת תובנה המרכז למדיטציית ויפאסנה בישראל - Israel Vipassana Center Dhamma Pamoda) , אבל אף פעם לא היה לי מורה בודהיסטי.
וככל שעוברות השנים הפסאודו הבדל בין שתי הגישות מתחדד לי יותר ויותר.
בודהה היה חכם. מאוד אפילו. טוב זה ברור. חכמתו בעיני היתה להפקיע את "הדרך" לחיים טובים מידיהם האליטיסטיות של היוגיים. בודהה עשה ליוגה מה שישו עשה ליהדות. לא אני אמרתי, אך אני ממש מסכימה עם ההקבלה הזאת. היוגה היתה , כאמור, דרך אישית, מחוץ לחברה, שמתי מעט בחרו בה. היוגה עוסקת בגילוי עצמי. והיא מספקת דרך מאוד ברורה בקשר לזה, אם כי מאוד מאוד אישית. היא עוסקת בחשיפת הזהות האמיתית שלנו שהיאסמויה מן העין ובלתי נתפסת. בלתי ניתנת לתפיסה. קצת יהירה . היא מקנה כלים ודרך סדורה להבנת הכלי המיועד לחקירה אישית, ההכרה האנושית, מיינד.התמדה בפיתוח ההכרה, ברגע האמת, תגלה שמה שאנחנו מנסים לחקור , הוא בלתי ניתן לחקירה. הוא מחוץ לידינו האנושיות. אבל בדרך לשם מתחוללים ניסים, אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר, מבינים מה תפקידנו בעולם וכך מגשימים את עצמנו.
בודהה הבין שהעיסוק בסמוי בלתי נגיש לרוב בני האדם. שמה שלא ניתן לתפיסה לעולם , לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח לתפוס אותו. אז הוא אמר לעצמו- אם ככה, הבה נעסוק בגלוי. ומי שיתמיד בדרך, יגיע. אני לא אתאר לו מה קורה שם, כשהוא יגיע, הוא יבין לבד. אין טעם בלנסות להסביר מה שלא ניתן להסבר. אבל בדרך יכולים לקרות מלא דברים טובים. הרוב ישארו עם הדברים הטובים ויחיו הרבה יותר טוב משחיו קודם. מעטים יבינו , ויבינו שאין טעם לנסות ללמד "את זה. "זה " הוא מושא לגילוי ישיר, בהתנסות ישירה , מעבר לתפיסה. ולכן, כאמור, אין טעם לעסוק בו.
בודהה גם הבין את חשיבות הקהילה, את היות האדם יצור חברתי וזקוק להתחלק בחייו ובתובנותיו לאנשים מסביבו. אז הוא שם את החברה, הסנגהה גם היא במרכז. לקהילה התומכת תפקיד חשוב בתמיכה ובעידוד ההתמדה. בקיצור ולסיכום- בודהה אמר – נעסוק בגלוי ובבר התפיסה. מה שסמוי ולא ניתן לתפסו, נשאיר בצד. בעיני ,אגב, הוא היה אופטימי והבין שזה יקרה לכל מי שמתרגל ולכן הוא לא נאחז ולא שם את זה כמטרה. אלא שם את היעדים בדרך , הנגישים יותר, כמגדלור להתכוונן אליו. היוגה , שפחות שמה דגש על הקהילה, היא בעיני יותר פריק קונטרול. (ראו כמה פעמים מופיעה המילה יאמה - ריסון, וויסות) ואולי יותר פסימית- היא שמה את המטרה לנגד העיניים ברורה כמצפן ולכן לא אחת היא נתפסת כקשה מאוד ואולי בלתי אנושית (מציבה רף גבוה מאוד).
אבל, בסופו של דבר גם היוגי וגם הבודהיסט (שהוא בפרקטיקה גם כן יוגי) מגיעים אל אותה האמת, שכמו שאתם מבינים, אין טעם לנסות להסבירה במילים.
הפרקטיקה שונה. לא מאוד ולעיתים מאוד מאוד דומה, אבל הדרך קצת אחרת. אלו מטפסים על ההר דוך, ואלו בשביל ספירלי. ולא משנה את מי תשימו איפה. זו רק דוגמא.
אגב, סיומת ה"איזם" התווספה לדרך הבודהה, מה שמעיד על דרך התפשטותה כדת, למרות שבודהה לא דבר על אלוהות בכלל, וגם לא על טכסים ופולחנים שהתווספו מאוחר יותר.
היוגה אומרת בפרוש יש "רואה", צ'יט. ו "הרואה" סמוי מן העין. הוא הוא הזהות אמיתית שלנו. ולא כל מה שקוראים לו "אני" ", ההכרה" שלנו, צ'יטה. לא המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, התפקידים שלנו, תכונות האופי שלנו. כל זה , הגלוי לעין, המשתנה תדיר וחולף, כל זה הוא לא באמת מי שאנחנו. מאידך, ההכרה שלנו היא הכלי באמצעותו ביכולתנו לגלות מי אנחנו באמת. ולכן, היוגה מציעה טכניקה סדורה כיצד להשתמש בהכרה כדי לגלות. פטנג'לי מפרט מהי ההכרה, כיצד היא פועלת , כיצד לתחזק אותה: לנקות אותה)דהארנה,), כיצד להשתמש בה (סאמיאמה). כשנדע את כל אלו, נגלה את הסמוי מן העין- מי אנחנו. אנחנו סובלים כי אנחנו לא יודעים מי אנחנו. ובגלל שאנחנו לא יודעים מי אנחנו, אוידיה, אנחנו מזדהים, אסמיטה, עם מי שאנחנו חושבים שהוא "אני", ופועלים לפי הזהות הזאת: ראגה, דבשה, אבהיניבשה (תשוקה, דחייה ופחד. אם אני חושבת שאני דג ומנסה לחיות מתחת למים- אני אטבע ואמות. אם אני חושבת שאני אינסטלטורית ומנסה לתקן דליפות, מן הסתם אגרום לסבל, כי לא אצליח. אני לא אינסטלטורית. ולכן, אומרת היוגה, בואו קודם כל, נגלה מי אנחנו ולפי גילוי זה נפעל בעולם. גם אם בסוף הגילוי נגלה שאנחנו לא יכולים לדבר על זה, אבל לפחות נפעל בהתאם. הרבה הרבה פחות סבל.
בודהה הבין שאם נפתח את ההכרה האנושית , והדרך שהוא פיתח מאוד דומה לדרך היוגית- מדיטציה, מבלי לבזבז זמן על מילים על הרואה הסמוי. הוא הניח ובצדק שמתוקף הדרך יתרבה הטוב בעולם.
הוא אמר בואו נטפח את הכלי המרכזי שלנו לחיים פה בעולם הזה , הכלי שנועד לספק לנו יכולת התמצאות , שמספק לנו ידע על החיים , שמאפשר לנו לפעול על פי הידע הזה, ומתוקף הטיפוח הזה, נתחיל לחיות בהתאם לידע המתגלה. ובתהליך הטיפוח הזה יתגלו כבר תכונותינו הזכות והטהורות, המצויות "בילד אין" בתוך המערכת שלנו (למשל חמלה, קרונה.. וזה לכשעצמו מספיק. מיטיבי לכת, מתוקף ההתמדה , יגלו את הבונוס הנסתר מן העין. והם כבר ידעו מה לעשות. הוא ויתר על דיון"בפינת הגאון" והניח שהגאונים יגיעו לשם.
הדרך לגילוי הזה גם ביוגה וגם בבודהיזם היא המדיטציה. גם אם יש קצת שונות בהנחיות ובמסלול. מדיטציה בראש ובראשונה היא תרגול .כלומר: יש להתאמן . כל יום. וכל המרבה, הרי זה משובח. אז מדיטציה היא לא שקט ולא שלווה ולא נעים ולא הפחתת סטרס. כל אלו הם פירות של התרגול הזה. וזה נחמד מאוד שהם מתרחשים, אבל הם לא יקרו אלא אם נתאמן, שוב ושוב ושוב, ובמאמץ - טאפאס. שרירים לא מתפתחים אלא אם מפעילים אותם ומאתגרים אותם. המדיטציה היא כלי לטיפוח ההכרה. בשלב הראשון, ניקוי שלה מכל הרעשים (מחשבות טורדניות, זיכרונות וכ"ו, #וריטיס) המפריעים לנו לראות באמת ולרכוש ידע אמיתי. היא כמו להסיר את משקפי השמש כשאתה מצייר ציור ראליסטי. העדשות הכהות מפריעות לך לראות את הצבע האמיתי של שדה הפרחים שמולך.
אחר כך, לומדים להשתמש בה. כדי ללמוד, וזה הרי תפקידה והיעוד שלה, צריך לדעת איך היא פועלת. ואפשר לראות אם חוקרים שהיא פועלת בצורה מאוד מסויימת, אצל כולנו אותו הדבר. כמו שהלב , הטחול, הכליות, הקיבה וכל איברנו האנושיים פועלים באותה צורה. ההכרה האנושית מבחינה, מזהה וחושבת. זה מה שהיא מיועדת לעשות וזה מה שהיא עושה. אבל , אבל גדול. כשאני יודעת להפעיל אותה יש תוצאה אחת, וכשהיא פעולת באופן אוטומטי ללא תחזוקה יש תוצאה אחרת (סבל...). ולכן בואו נלמד מה שאף פעם לא טרחו ללמד אותנו וננסה להפעיל אותה ונראה מה יקרה.
וכאן: איך מנקים, איך מטפחים, איך מפעילים, יש טכניקות שונות. ויש שונות בהגדרה מה יש "בסוף". היוגה אמרה מה יש בסוף, והבודהה עצר רגע לפני הסוף.
בודהה אמר- בואו נתמקד בטכניקות ונכוון אנשים לפעולות מיטיבות, השאר יקרה מעצמו. נשאר בגלוי ובנגיש, השאיר את האקסטרה מייל למיטיבי לכת, מתוך אמונה שהם ידעו בעצמם מה לעשות שם. הוא ידע, כי הוא ראה בעצמו.
היוגה אומרת- טכניקות, גילוי עצמי, יישום הגילוי הזה. ומנסה להתעסק בסמוי. אבל אומרת גם בצורה מפורשת- כשתגיע לסוף הדרך, האקסטרה מייל שלך יהיה שתצטרך לעזוב את הדרך ולוותר על הניסיון להבין , כי לא תבין בשכל. זה מעבר להבנה. ולכן פסגת התרגול היוגי היא #פאראואירגיה. ה #ויתור הגדול. ולכן גם לאורך כל הדרך, מחד, מתאמנים (#אבהיסה), ומאידך מתאמנים בוויתור ( #ואירגיה, למשל : #שוואסנה, תנוחת הגוויה). גם #לוותר זו מיומנות מתפתחת. ולהפסיק לנסות להבין זה מה זה גדול עלינו. כי ההכרה שלנו זה מה שהיא נועדה לעשות. ללמוד ולהבין. ופתאום, כאילו מייתרים אותה. עשית את תפקידך, עכשו את יכולה ללכת. קשה. עם זאת , לא בדיוק. כי בסוף מה שקורה זה שאני מפסיקה לנסות לתפוס מי אני ופשוט חיה על פי מי שאני וזה לכשעצמו הישג מאוד מאוד גדול ומסתבר שגם מביא הרבה מאוד טוב.
הטכניקות היוגיות מפורטות בשלבים ושלבי שלבים, את הדרך שיש לעשות עד שהידע בדבר הזהות האמיתית של ההולך בה תחשף בפניו (באופן #סביל, זהו תהליך של חשיפה, UNVAILING), וזהות חדש תעלה ותפרח שתשפיע על כל החיים.
בדבר הטכניקות הבודהיסטיות אני לא מספיק בקיאה בכדי לכתוב עליהן. מהריטריטים שבהם השתתפתי ראיתי דימיון רב ואת המעלות של הטכניקות הללו.
אחת הטכניקות שהתנסיתי בהן ולא בריטריטים ,אלא בשיעורים כאלו ואחרים היא "שב והתבונן" או "רק שב". ( sit and watch, או just sit ). גם ב#מיינדפולנס מפתחים את היכולת להבחין בכל מה שמתרחש .זו יכול ההבחנה #ויוקה. ועם האימון בשתי המתודות הללו מתחילים להיות רגישים לשינויים יותר ויותר מעודנים וסמויים מן העין. שזה לכעצמו נפלא. התנסות ישירה בטבע המציאות המשתנה תדיר ופיתוח אי אחיזה בדברים. מה הטעם להחזיק מה שממילא יחלוף? עם התרגול מתפתחת גם לאט לאט אי הזדהות עם הדברים. זה קורה באופן טבעי וישיר.
ואז, למיטיבי לכת מתמידים קורית #תובנה מזהירה. וזו תובנה. הבנה לא שכלית. שיש מי שמבחין. ושהמבחין הזה לא משתנה. בכל רגע נתון שבו גיליתי שאני לא בהבחנה אלא נסחפתי אחר אחד האוביקטים (למשל מחשבה או רגש), אני חוזרת למצב המבחין שלי. ואז, מתוך אינספור הפעמים שחזרתי, גיליתי שתמיד אני חוזרת אל אותו מבחין. תמיד זו תחושה מאוד מסויימת ואחת . ומתוך החזרה מיליון פעם אל אותו המקום, אני מבינה זאת באמת אני. עובדה. בכל רגע נתון אני חוזרת לשם. ותמיד אני אותה אני. מתוך פעולת ההבחנה מתגלה במבחין.#ויוקה_קהיאטי. מזה שיש הבחנה יש כאן שניים- מי שמבחין והאוביקט שאני מבחין בו. מאידך, גם "תחושת האני" הזאת משתנה: באה ונעלמת. אז צריך לוותר גם עליה. גם תחושת האני היא לא אני. ולכן בודהה אמר "אין אני". והיוגה אמרה "גם זה שאתה חושב שהוא "אני" , הוא "לא אתה", או במילים יוגיות- גם #סטווה אינה #פורושה. אתה על אמת משתקף בהכרה הצלולה שלך, כמו דמות במראה. אבל אל הדמות במראה, ללא המראה, אין לך גישה. אז תניח שאם אתה רואה דמות במראה, יש דמות כזאת , ותפסיק לנסות לתפוס אותה ללא מראה. לא תצליח. ופה הוויתור בא לידי ביטוי. זו הידיעה הנכונה הבאה מתוך הקש (סוטרה 1.7). הניסוח במשפט האחרון על קיומה של "דמות" גם הוא אינו מדוייק , אבל הכרחי לי לשימוש כי אני כמו כולנו כבולים למגבלות השפה.
ולסיכום המאמר המאוד ארוך וכנראה לא מאוד מועיל הזה: בואו נתרגל. ננקה את ההכרה שלנו, נחדד את יכולת הבחנה שלנו ועל פי מה שנגלה נפעל בעולם. זה מספיק. די והותר. מניסיוני היישר- הפירות של התרגול הזה מפיצות הרבה הרבה טוב.
כאמור זו ההבנה שלי. ואני לוקחת אחריות מלאה על טעויות . ומאוד מאוד אשמח ללמוד ולקרוא דעות וידע שונים משלי.