top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

שבעה


שבעה

שלושים

שנה.


"אחרי השבעה" אמרה לי חברה שכולה אחרי אובדן הרבה פחות דרמטי משל היום, " הבית , כמו אחרי שואב אבק, מתרוקן באחת , ואני וארבע קירות, ערימת ניירות שמייצגת אין סוף עניינים בירוקרטים מסובכים שאין לי מושג איך להתחיל לטפל בהם עומדת כמו מצבת זיכרון צורבת על השולחן... עכשו התחילה ההתמודדות האמיתית.."


An empty old wooden swing

אנחנו בשלושים.

כולנו.

.

.

אני ככ איטית, ריכוז נמוך, מאבדת שיווי משקל רגשי בקלות, בוכה יותר. קופצת מכל טריקת דלת מחד גיסא, ומאידך גיסא מרגישה בתוך ערפל אפור וסמיך ללא נקודת אחיזה. רק כשאני עובדת אני מצליחה להתפקס ולהתאזן. ביננו- גם זה , לא תמיד.

.

.

זה שלא איבדתי אדם במעגל הראשון שלי, לא עושה את התקופה קלה יותר.

אני מוצאת שגם "לדבר על זה" לא ממש עוזר. בעיקר כי אין באמת מילים.

אנחנו בשלושים של עצמנו.

.

.

שבעה- זה מצב אקוטי. הגופנפש מתמודדים עם כאבי הקטיעה בתגובת הלם (שוק). יכולים להופיע עמימות, שיתוק, בלבול, פחד. יש פעמים רבות שנפעל פעולות מסיחות ומעסיקות שיזיזו אותנו ממוקד הפגיעה באופן ישיר. עסוקים בדברים חשובים , הישרדותיים או לא, משככי כאבים זורמים באופן טבעי , מנגנוני ההגנה ומסיחי הדעת פועלים כי המכה גדולה וכבדה מכדי להכיל ולהתמודד.

אחרי שלושים יום מתחיל תהליך העיכול. הכאב הופך עז יותר, נוכח . יכולת הפעולה נפגעת משמעותית. הבכי משתנה. ההבנה המחלחלת מאדירה ומעצימה את חסרונו של האהוב או את עוצמת הפגיעה.

.

לא אחת אחרי השלושים המצב קשה יותר.

.

טבעת התמיכה לרוב מתרופפת. תחושת בדידות מתעצמת. אולי גם ייאוש.

עוד לא רואים אור בקצה המנהרה, ויודעים שזה יכול לקחת זמן. יש ביננו שלא רואים אופציה כזאת בכלל.


זה תהליך ארוך ומייגע שבעיקר מצריך סבלנות. הרבה מה לעשות –אין . וזה לכשעצמו עשוי לעורר בנו תחושה של חוסר אונים.

.

.

מילים כאמור לא תמיד עוזרות. ולכן מעגלי תמיכה שנשענים על תקשורת טלפונית או סלולרית פחות עוזרים. האם יש לנו חברים ומשפחה שיכולים להיות איתנו מבלי לדבר. רק להיות?

.

.

המצב הזה יכול להמשך כשנה. פחות או יותר. הסתגלות למצב החדש. התייצבות. אימון בלהמשיך הלאה.

.

.

החיים לא חוזרים למסלולם, זה המסלול שלהם עכשיו. עוד שנה בערך אפשר יהיה להתחיל לנווט בתוך הזרם. שנה זה הרבה זמן. וגם לא.

.

ככה זה עכשו. ככה זה.

וזה משתנה. וישתנה. ככה זה גם.

.

.

מה שחשוב שנזכור , אולי אפילו נזכיר לעצמנו כל הזמן- הכאב הזה הוא טבעי. מה שאני עוברת הוא נורמלי לגמרי. ככה זה כמתאבלים. בדיוק ככה. ואנחנו גם אמורים להרגיש ככה וגם יכולים/מסוגלים להרגיש את זה. אם זה לא היה אמור להיות ולא היינו מסוגלים- המין האנושי היה נכחד.

.

כל כך התרחקנו מהחוויה האנושית הזאת שאנחנו לא יודעים מה "לעשות" איתה. אין מה "לעשות". וזה לא קל "לא לעשות". אבל זה אפשרי וזה טבעי.

אפשר להיות בזה. ביחד.

והאהבה נוכחת, נשארת תמיד. זה תלוי בנו כמה אנחנו רואים ומרגישים אותה ונותנים לה להיות.

9 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Σχόλια


bottom of page