• sigal bieber

גורו 2

עודכן: 20 במרץ

מותו של מורה , לידתו של אדם

כשאתה פוגש את הבודהה בדרך, הרוג אותו.

מורה אמיתי לעולם אינו מבקש להיות מורה. כמו נביא. ראו את יונה, ברח עד בטנו של הלווייתן מגורלו, ללא הצלחה. כמו מלך- בסדרה "הכתר " המשובחת גיליתי כמה בני המלוכה כועסים ובזים למלך שברח מתפקידו ומאשימים אותו שהשאיר אותם לתפקיד זה , תפקיד קשה וכפויי טובה . מורה אמיתי יודע את הכרוניקה. כרוניקה_של_מוות_ידוע_מראש. יודע שתלמידיו מחפשים הדרכה , מחפשים מודל לחיקוי (כי אנחנו לומדים בעיקר דרך חיקוי), ומתישהו יגלו שהוא רק בן אדם ולא אותו עילוי שהם מצפים שיהיה. וכשהם יגלו זאת , רק רחמים עליו יצילוהו מזעמם.

המורה, הנביא , המלך, הם שליחיו של האלוהים. ובואו נשים את הידע הקודם שלנו ואת כל ההתנגדויות למילה אלוהים בצד. מבחינתי היא רק כותרת נוחה. אלוהים במובן של אמת, של חוק טבע. כל הנ"ל הם שליחיו לא מבחירה. כל אלו זכו לסגולה אחת בלבד. הכרה בהירה. היכולת לראות בצלילות את המציאות כפי שהיא, ושליחותם הלא נבחרת היא להראות את הדרך לחיים על פי החוקים אליהם אנחנו כפופים. אבל, למרות תפקידם והכרתם הצלולה, הם בני אדם. נושמים, מרגישים, טועים. אבל כל אלו כבולים לתפקידם. ולאשליה שהתפקיד הזה מייצר.

המורה שלי אף פעם לא בקשה להיות מורה. "זה אתם המורים של עצמכם" חזרה ואמרה לנו. החזירה את האחריות להתפתחות האישית שלנו לידנו. התנערה מאצטלתו של התפקיד ששמנו עליה.

וכך הלכתי איתה דרך ארוכה ומרתקת. וצמחתי . הלכה וגדלה בתוכי המורה הפנימית. הידע שהתפתח הפך הוא להיות המורה ,התחזק והוביל אותי בנאמנות בשבילי החיים.

היכולת שלי לחיות על פי הידע הזה ולהעבירו הלאה לתלמידיי , הלכה וגדלה. ועם הגדילה הזאת הלכה וגדלה הכרת התודה. ומבלי משים , לצד אותה מורה פנימית שהתפתחה בתוכי, צמחו גם ציפיות עצמיות. העוצמה הפנימית משלה לפעמים וממסכת את האנושיות.

ואז, אירע הבלתי נמנע. האנושיות החמה, היקרה, החשובה , שתמיד תמיד היתה שם ולעולם תהיה, לפתע מעדה. האנושיות הפשוטה הזאת הפגישה אותי עם המיסוך של עצמי. עם האשליה שאני בניתי בתוכי.

במסע האחרון אל ישימון ליבי , מתה מורתי הפנימית. מורתי הפנימית המושלמת.

מתה המורה החכמה שחשבתי שהיא חפה מאגו, חפת אנוכיות, חפה מבורות, חפה מעיוורון.

מתה המורה היציבה שחשבתי שלעולם תהיה שם בשבילי בכל רגע נתון.

מתה המורה שחשבתי שגם אם היא טועה, טעויותיה לעולם יהיו קלות וניתנות להבנה.

מתה המורה שחשבתי שלעולם פעולותיה ומילותיה ינבעו מהכרה צלולה ובהירה.

מתה המורה שהאמנתי בכל ליבי שהיא אנושית ובכל זאת, מסתבר, ששמתי את אנושיותה בעירבון מוגבל.

מתה המורה שכוונותיה הזכות כמי מעיין טהורים לעולם יפיקו פירות של נועם.

פגשתי את האכזבה המרירה. התאכזבתי מעצמי מעצם העובדה שהתאכזבתי מעצמי. התייסרתי מההתפכחות המבהילה, שאין , אין מישהו שיכול באמת להבטיח לי את הביטחון ההורי שבמורה רוחני. נוכחתי בתסכול איך טעיתי לחשוב שהידע מבוסס כל כך טוב בתוכי שהוא ינחה אותי בנאמנות בכל מצב , שאאזין לו ואפעל לפיו תמיד.

למעשה הגבהתי את עצמי, שלא במודע ,מעם . ציפיתי מעצמי להיות גדולה ממני. למרות שהייתי בטוחה שאני רואה את עצמי אנושית, עדיין ציפיתי למשהו יותר גדול ממני.

אבל מותי הוליד חיים. שחררתי אותי להיות אדם. אישה. ואחרי הכעס והתסכול והאובדן, נולדה מחדש החמלה. החמלה העצמית קיבלה עומק אחר. אחרי שנרגעו גלי האכזבה אני יכולה לראות את בדידות של אותה מורה פנימית , את הדרישות הגבוהות ממנה.

ראייתי הצטללה. אני חשה כעת ביתר שאת את המורה האמיתית שבתוכי. זו האנושית, החומלת והסולחת המרשה לי לטעות. המחבקת בחום את גבולות אנושיותי ועוצמת אנושיותי.

נשרו הציפיות שלי, הנותרות והנסתרות. ביכולתי לזעום עלי, להתנגח בי, להוכיח אותי. לסלוח לעצמי. ככה זה.

לידתו של אדם, מתוך גולם של מורה, הוא רגע של שחרור גדול. שחרורה היא ושחרורי אני.

המוות מוליד חופש לחיים.

זרעי הידע שנטעה בי המורה , החיצונית הפעם, נובטים לכדי פעולות ומעשים. הידע שמאפשר לי לראות כל אדם באשר הוא. גם אותה. גם אותי . היכולת לראות את החיים בבהירות, לראות היכן יש לי יכולת לשנות והיכן אני כבולה למגבלות אנושיותי. לתשוקות שלי, לרגשות שלי, להתניות שלי. ולקבל ולסלוח. לסלוח זו הגדולה האמיתית.

כשאתה פוגש את בודהה בדרך , הרוג אותו.

בבהגווד גיתא נדרש ארג'ונה להילחם ולהרוג את בני משפחתו. ומי הם אלו שאנו מתבקשים להרגם? שאריות הידע ששירת אותנו בנאמנה. שאריות הידע שהביא אותנו עד הלום. הידע הזה מבקש להשתחרר ולאפשר לנו לחיות כבני אנוש. להרוג את הציפיות העצמיות, את העל אנושיות. אנשים עגולים ומלאים בצמדי הניגודים. באחריות מלאה, מתוך חמלה לעצמנו ולאחרים, מתוך ראייה צלולה שאין לנו אלא היכולת שלנו לראות נכוחה את המציאות ולפעול בהתאם לה.

המורה החיצוני הוא שליחו של הידע. המורה הפנימי הוא אותו הידע המתבסס בתוכנו ומכוון את פעולותינו. ולאחר שהידע הזה הופנם, אפשר, מותר, ורצוי לאפשר לנו להיות בני אדם שבכל רגע נתון עושים הכי טוב שהם יכולים בהתאם לסיטואציה בה הם מצויים, בכוונה להיטיב.


2 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

גורו