top of page
  • sigal bieber

שכחו אותי בבית

מסיבת שחרור שמארגנים בני הגרעין שלי לנח"ל לבנות.

כל בנות הגרעין, 10-12 כמדומני , כולנו עולות במדרגות חדר האוכל של הקיבוץ.

מעגל גדול של כסאות ריקים..

מסביב מעגל רחב יותר של הורים ומשפחות, ומעגל חיצוני של לוחות גדולים עמוסים בתמונות.

הבנות מתיישבות במעגל הפנימי. מאחורי כל אחת משפחתה. מאחורי משפחתה לוח עם תמונות שלה מילדות ועד עתה. חיילת משתחררת מצה"ל.

ורק אני לא.

A dry leaf floating in the stream

אני מחפשת לשווא את משפחתי, מחפשת לשווא את הלוח שלי... אין.

שכחו אותי.

אני יושבת בערב, בולעת את עלבוני. מקשיבה לסיפורים, מתבוננת במופעים המצחיקים שהבנים מעלים וליבי נקרע.

חווית העלבון צורבת.

אז מה אם לא ביליתי אתם בהיאחזות ובשל"ת? כל גרעין צריך להפריש אחוז מסויים לפיקוד, כך היה. ואני הייתי האחוז הזה. האחוזה השנייה, אותה לא שכחו.

בשלב חלוקת המתנות גיליתי שהספר שקנו לי שונה מהספר שקנו לבנות.

זה היה הקש. לא מבניה איך לא נשברתי קודם.

ירדתי מורמת ראש מחדר האוכל, בולעת את דמעותיי ונעלתי את עצמי בחדר של אחת מחברותיי מהקיבוץ.

לילה שלם בכיתי מכאב הדחייה. על הדלת התדפקו כל חברי הגרעין , אחד אחד והתחננו לסליחה.

טעות, קבלו. לא התכוונו.

השארתי את הדלת סגורה מתבוססת בכאבי ובבכיי.

השתחררתי מהצבא ומיאנתי לראותם עוד.

שנים ארוכות, 20 ליתר דיוק, עד שהסכמתי לראותם שוב. סלחתי , אמרתי לעצמי, טעויות קורות. זה אנושי. אומנם נפגעתי אך לא היתה שם כוונה רעה.

פגשתי אותם, הרגשתי את הריחוק, את העובדה שאמנם חלף הזמן והראש שכח וסלח, אבל נותרה צלקת. 20 שנה,התרחקנו, אמרתי לעצמי, ככה זה. יש אנשים שאתה פוגש בדרך וממשיך הלאה.

נפגשים לדקה, נפרדים לעד.

וחוצמיזה, הרי באמת אפשר להבין למה שכחו אותי, הם שירתו את השירות שלהם, הייתי רחוקה. רחוק מהעין רחוק מהלב.

0 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול
bottom of page