קנאה מבקרת לאחרונה בקליניקה שלי

"היא חברה שלי! אני הכי מפרגן לה בעולם!" מתלונן תלמיד שלי שסיים לפני שנתיים קורס מורים ליוגה.

הוא הכיר את בת הזוג שלו בקורס. שניהם מורים ליוגה. היא פרצה לעולם בסערה- מלמדת בכמה סטודיואים, הוציאה כבר שני ריטריטים, והוא "מדשדש"... לדבריו. הוא מרגיש שהוא צריך לשמוח בשמחתה אבל הוא מקנא נורא. וזה נכנס אל תוך הזוגיות שלהם...

"אני מנסה לטפח את ההפך" הוא אומר, כעצתו של פטנג'לי (סוטרות 2.33- 2.34), ולא הולך לי. "אני עושה את עצמי מפרגן, אבל אני לא באמת..."

אנחנו חוקרים את ההנחייה הזאת.

האם באמת כשעולה קושי, חמדנות או כעס אפשר לטפח את ההפך? ומה זה ההפך הזה? במקרה של חמדנות -אי חמדנות (יאמה- תרגול של ויסות עצמי)? אי אפשר להכריח את עצמי להרגיש משהו שאני לא מרגישה אותו. זה זיוף וזה ממש לא בריא לנו.

המפתח נמצא במילה טיפוח. 

כשעולה קנאה אנחנו מרגישים כיווץ. כלומר- סובלים. סבל הוא רגע שבוא אנחנו הופכים להיות מודעים. וכשאנחנו מודעות מתגלה הדרך החוצה מהסבל- אנחנו יכולות להרחיב את הראיה שלנו ולהזכיר לעצמנו מהו אותו הפך. הצד השני של המטבע. ההפך משמעו להיות מודעת למה שעולה ולהרחיב את הראייה. ואז לחקור- מה גרם לקנאה? במה אני מקנאה? התשובה לרוב תהיה – גם אני רוצה ככה. במילים אחרות- גם אני רוצה טוב, ללמד יותר יוגה , להביא את הטוב הזה לעוד אנשים וכ"ד. זה רגע של פניית הפרסה, הטרנספורמציה. גם אם אני מרגישה עדיין קנאה, אני רואה את שני צידי המטבע (קנאה ושמחה בשמחת האחר- מודיטה). שניים הם כבר שתי אופציות לבחירה. כשיש בחירה יש חופש. השמחה בשמחת האחר היא השראה אליה אני מכוונת את עצמי. 

אז ההפך זה לא להרגיש אי קנאה, אלא להיות מודעת לרגש שעלה. וכשאני מודעת אני יכולה לראות את המניע. להכיר את עצמי יותר טוב. קנאה היא רגש אנושי בלתי נמנע ובלתי נשלט. אבל זו הזדמנות להתמרה.

וכשאנחנו מבוססים בתרגול זה- אנחנו חסינים בפני הטלטלות של צמדי הניגודים, (סוטרה )2.48.