פיתוח עצמאות בדרך היוגהתרפיה

בשבועות האחרונים סיימו שתי תלמידות ותיקות ואהובות שלי תהליך ממושך עימי שליווה את תהליך התמודדותן והחלמתן מסרטן.

המפגש האחרון עם כל אחת מהן היה מלווה בשמחה גדולה וגם בעצב הפרידה. לא היה רגע אחד של אי נעימות בפרידה הזאת. הן הרגישו בטחון מלא לומר לי שהן הולכות כל אחת לדרכה. ואני שמחתי.

לא אחת אני מתארת את הרגעים האלו כשילוח הגוזלים שלי מהקן. כאימא המשחררת את ילדיה.

תפקידי ההורי, האימהי , הוא לתת לילדים שלי שורשים ולאפשר להם לפתח כנפיים חזקות. הם צריכים לעזוב אותי, לעוף. אם לא דאגתי לטפח את העצמאות שלהם, כשלתי כאם.

הוא הדבר בעבודה עם מתרגלי יוגה ויוגה תרפיה. המטרה שלי, אני אומרת לתלמידיי – שתוכלו להתאמן בלעדיי. לתת לכן כלים ולסמוך עליכן שתסתדרו בכוחות עצמכן.

הרעיון העומד מאחורי האימון האישי והיומיומי פשוט- כל מה שעושים בהתמדה, כל יום, הוא מה שמשפיע על החיים שלנו. כמו צחצוח שיניים. אותו כנ"ל לגבי אימון יומי ביוגה ומדיטציה. ולכן, אם התהליך אמור לפתח את היכולת להניח תנאים מתאימים לבריאות פיזית ונפשית, זו אחת מהמטרות המרכזיות שלו.

כל מפגש שלי עם תלמיד.ה חדש.ה מתחיל בשיחה ובמהלכה יגיע גם תיאום הציפיות.

חשוב לי לדעת מה מצפה התלמידה שלי שיקרה במפגשים שלנו ומה מטרתה וחשוב לא פחות להגיד מה אפשרי ומה לא. יתרה מכך, חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה האישית או ההחלמה במקרה של יוגה תרפיה הוא היכולת להיות עצמאי.ת, ללא תלות. וזה תהליך שנבנה בהדרגה, לפי היכולת של האדם הנמצא מולי.

ואם נוצרה עצמאות ואין בין התלמיד שלי לביני תלות, כלומר , התפתחה ההבנה על חשיבות האימון היומי והיכולת לתרגל לבד, עשיתי את שלי. עמדתי במשימה שלי. הוא או היא לקחו את המושכות לידיים- יש עצמאות, עוצמה פנימית, ביטחון ומסוגלות.

מה שאומר שלהחזיק תלמידים שנים , זו לא מטרה. יש שיגידו- זה לא כלכלי... נכון. דרך היוגה לא נועדה להפוך אותנו לאנשים עשירים. היא כן צריכה לתמוך בקיום שלנו, והמוטיבציה שלנו ללכת בדרך הזאת וללמד נובעת ממקום אחר. המוטיבציה להיטיב ולהרבות טוב בעולם. זו הגשמה עצמית (אבל זה לפוסט אחר)

עם זאת, לאחר שהתלמיד עוזב, אין מניעה להמשיך ב "תחזוקה שוטפת"- ממשיכים להיפגש בתדירות נמוכה, או לפי הצורך. שוב- כמו אימא. רואים אותה פחות, ו/או כשצריך...

היכולת לבקש עזרה ולחזור "הביתה" מבוססת על האמון הזה שנוצר בין המורה לתלמידיה ותלמידותיה. אני פה כשהם צריכים אותי.

היכולת של ארג'ונה בבהגווד גיתא לקרוא לקרישנה, חברו וגם האל שלו, כשהוא מבין שהוא צריך עזרה, לא מובנת מאליה. ארג'ונה הוא לוחם אור מנוסה ובעל מוניטין של גיבור גדול. לכאורה, יש לו כל מה שצריך כדי לצאת לקרב. אבל הוא מהסס, הוא מתוסכל, הוא נרתע ממה שהוא אמור לעשות במלחמה. הוא במשבר. ואז הוא מרים דגל. "תעזור לי" הוא אומר לקרישנה, מורו. ללא גאווה, או יהירות, בצנעה וענווה, הוא שב להיות תלמיד המבקש ממורו עוד הנחיות, לקראת המשוכה הבאה בחייו. ומבחינת קרישנה, זה לא שארג'ונה או הוא נכשלו. הוא נקרא לשלב הבא.

ואם אתם מתענינים- הלב הבא הוא השלב הסופי. לקראת סוף הדרך.

אם שרדתן עד כה- אז בואו ללמוד עוד על הטקסט המכונן הזה, הבהגווד גיתא , המתאר את דרכו.ה של לוחמ.ת אור. תחנות בדרך הרוחנית אל עבר שחרור, חופש, קאיווליה.