top of page
  • sigal bieber

על צורך ועל מענה לצורך

בשבועיים האחרונים הופיעו שתי כתבות ענק הופיע בעיתונות על תופעת הריטריטים ההולכת ומתפשטת. והכתבות , איך לומר, לא ממש מחמיאות...אם אצטט את אופיר חובב מ"הארץ":

" ..מה שנולד כפרישה משטף החיים לצורך שינוי עומק פנימי התפתח לכדי עוד חופשה קפיטליסטית עם שייקים ומזגן.." אאוץ'.

ובדה מרקר גם לא חוסכים בתיאורים שבעיני גם לא ממש מחמיאים.


העובדה שיש לריטריטים ביקוש מצביע על צורך עמוק שמבקש מענה. אך האם המענה אנחנו , המורים ליוגה, באמת עונה על הצורך?

כמה רעיונות להגות בהם. פוסט למיטיבי לכת.

היוגים העתיקים, הרישים "הרואים", ישבו ארוכות והתבוננו בטבע.

עצירה מאפשרת ראייה ("אז שרוי הרואה..." סוטרה 1.3). ההתבוננות הממושכת הזאת לימדה אותם על חוקי הטבע ואת טבע האדם.

הלמידה הזאת נתנה להם ידע.

לא בכדי אוידיה- בורות, אי הבחנה, ידע שגוי, היא מקור הסבל הראשון, הקלשה, אותה אנו רוצים למגר מחיינו. ידע הוא כוח. כשאני יודעת משהו ופועלת על פיו – סיכוי סביר שאשיג את מה שאני רוצה. ארגונים יודעים את זה ולכן ידע הוא מקור כוח עצום בארגון, משאב. ארגונים למנסים למנוע "בריחת מוחות". מהם מוחות? הידע של הארגון.

אחד החוקים המרתקים (ידע) שהרישים למדו הוא התנועה על פי הצורך. כל צורך מבקש מענה. כשאני רעבה, זהו צורך באוכל, כשאני עייפה, זהו צורך בשינה. מערכות יחסים מביעות את מענה לצורך שלנו להיות בחברותא. למעשה – דבר לא קורה ללא צורך המשמש כמוטיבציה, כמניע אל עבר פתרון לאיזה שהוא חוסר.

אם תחשבו על זה, כל עולם השיווק מבוסס על החוק הזה. מומחי שיווק מתבוננים בהתנהגות בני האדם ומנתחים אותה לאיתור צרכים. ואז מתכננים כיצד לענות על הצרכים האלו. וכשאין צרכים- ממציאים אותם. ככה מניעים צריכה- כלכלה, מסחר. ככה אנשים קונים- כי הם מאמינים שמשהו חסר להם ואז הם רוכשים אותו. גם אם הם לא צריכים באמת (וזה נושא לדיון אחר שלא אכנס אליו- התשוקה. הראגה. הגורם השלישי לסבל)

הצורך הגדול ביותר שלנו הוא להיות מאושרים. כל דרך היוגה נבנתה על הצורך הזה- איך להשתחרר מסבל ואיך להיות מאושרים. וגם, לא פחות חשוב, להגשים את עצמנו (להגשמה עצמית קשר ישיר להיותנו מאושרים - הלא כן?)

הצורך העמוק הזה להיות מאושרים מקבל מענה בעידן זה, בדרך היוגה והמדיטציה. יותר ויותר אנשים בוחרים לצאת לריטריט, לעצור את הכל ולהשקיט את מוחם הקודח לכמה ימים. זה עד כדי כך התפשט שזו הסיבה שהעיתונות שמה לב לכך. אז למה עכשיו, אחרי הקורונה? מכל מיני סיבות- אי אפשר היה לנסוע לחו"ל אז נוסעים פה בארץ למשל. או, פתאום העצירה הזאת איפשרה לנו באמת לראות מה אנחנו באמת צריכים- קצת תנועה מיטיבה, קצת שקט, אויר טוב, התנתקות מרשתות חברתיות וכ"ו. ועוד לא מעט סיבות טובות.

עולם השיווק הבין את זה. וכך, ריטריטים שהיו מנת חלקם של מתי מעט הפכו למוצר צריכה הנותן מענה להמון אנשים. שמחד- זה דבר נפלא! יותר ויותר אנשים מבינים כמה חשוב לעצור, מבינים את הקשר בין מצב הוויתם אל אושרם (ולא לקנות עוד זוג נעליים או עוד נסיעה לחו"ל). אבל מאידך- זה מצב מעוות. כי תרגול יוגה ושיווק יוגה כעוד מוצר צריכה מפספס את כל מטרת היוגה.

המסחר בידע העתיק הזה שהיה איזוטרי ויועד לאנשים שלקחו אותו , תרגלו אותו ויישמו אותו בחייהם, הופך לסם מסוכן.

אם מתרגלי היוגה וצורכי הריטירטים לא ימשיכו לתרגל את הידע שרכשו בריטריט בחיי היום יום, הרי שהפכנו את היוגה לעוד ספק של הנאה רגעית, ספקנו תשוקה, לרגע אחד. שמיד עם התפוגגות השלווה, רצים לחפש את הריטריט הבא . התשובה אינה שם.

את הידע שהריטריט אמור לספק- למשל שהשקטת גלי ההכרה מתרחשת כתוצאה מתרגול בעל אופי מסויים ולמשך זמן מסויים- יש לתרגל. יום יום. אחרת, השקט היחסי שהשתרר בהכרותיהם של המרטרטים , הופך תלוי בהפוגה המאולצת. מטרתו המרכזית של התרגול היא להפוך את מתרגליו לעצמאיים, שהרי המטרה היא קאיבליה-חופש, חירות. ולא תלויים במורה או בסופהשבוע שיבלו מחוץ לבית. המטרה היא שבעזרת הכלים שרכשו בריטריט יטמיעו המתרגלים את התרגול בחיי היומיום שלהם בעצמם. יתרגלו עצירה. יתרגלו השקטת הכרה, יתרגלו התבוננות שקטה. יוכלו להכיל שלל מצבי חיים, כמו מה שנקרא- יוגה בכיכר השוק. שבכל רגע נתון בחייהם, אם יצטרכו לשקט- יוכלו לייצר אותו בעצמם. לא יצטרכו לצאת למדבר או אל ההר (למרות שזה ממש ממש לא רע, אבל אני לא רוצה להפוך את זה לתנאי הכרחי למצב ההכרה שלי).

הידע של היוגה אומר- אדם זקוק לעצירה כדי לראות. זוהי ההוויה שלנו. את העצירה הזאת יש לתרגל. בעידן של היום עצירה אינה מצב של מה בכך. והידע גם אומר- יש לתרגל. וגם- המטרה היא לא לעצור ולהשליט שקט בסופי שבוע או אחת לכמה חודשים. אפשר להשקיט יוםיום. אפשר לחיות בשקט!

ריטריט הוא כמו טיפול 10,000. יש לו מטרה מאוד ברורה.

אז כשאנחנו מוציאים ריטריטים אנחנו צריכים לזכור שעלינו לצייד את המתרגלים שלנו בטכניקות לתרגול יומיומי. אחרת לא נשבור את מעגל הקסמים האכזרי אליו אנו כפופים- המרוץ אחר התשוקות וההנאות ללא מזור אמיתי. ככה אנחנו מפספסים את המטרה האמיתית של היוגה.

פינת הגאון (למי שזוכרת את אודטה דנין...):

כל צורך מבקש מענה.

הצורך שלנו בשקט ובידע על עצמנו מקבל מענה ע"י עצירה והתבוננות.

עצירה והתבוננות מצריכים תרגול.

הצורך הזה מקבל מענה אמיתי אם התרגול מיושם בחיי היום יום שלנו.

ריטריט אינו מוצר צריכה חומרי ואינו מיועד להיות משכך כאבים זמני- זהו כלי אמיתי להטמיע שינויים בחיינו ולכן עלינו כמורים ליוגה לצייד את המשתתפים בהנחיות לתרגול יומיומי. כלומר לאפשר למתרגלים להיות עצמאיים בחייהם ללא תלות במורה או בריטריט כדי להשיג שקט ושלווה בחייו, ומאוחר יותר גם חופש פעולה מתוך בהירות הכרתית.

אם ריטריט הוא עוד חוויה בסופרמרקט החוויות שהעידן הזה מספק - פספסנו את מטרת היוגה כדרך שלמה לאושר והגשמה עצמית.

צפייה 1

פוסטים קשורים

הצג הכול
bottom of page