עדות למוות

לפגוש את המוות מקרוב זו חוויה פוקחת עיניים, עשויה להיות מטלטלת, אך ללא ספק רבת עוצמה. רגע הנשימה האחרונה העוזבת את הגוף, הגוף המרפה באחת, כמו נשמט מטה, השקט שמשתרר ואחריו , אולי, הצעקה.

מותו של אבי לפני כחודשיים היה שונה לחלוטין ממותו של בני לפני עשרים ואחת שנים. לכאורה דרך לכתם היתה צריכה להיות הפוכה. ברובד אחד- שהזקן ימות לפני הצעיר, ברובד שני- שהצעיר יאחז בחיים והזקן ישחרר. יש עוד רבדים שאפשר לערוך את ההשוואה , אבל אני אסתפק בשני אלו.

בני נפטר בן ארבע. אחרי שנה של מחלה קשה (סרטן) וטיפולים קשים. סבלו היה רב, ובערוב ימיו הבנו בשפה לא מדוברת שהוא מוכן ללכת. הידיעה בדבר מותו המתקרב איפשרה לנו לערוך פרידה. לסגור כל מה שהיה צריך לסגור- לדבר אהבה, לשחרר ולהסכים עם מותו המתקרב.

הוא מת בבית, במיטה עם מצעים בצבע תכלת בבוקר יום שלישי אחרון בחודש פברואר, לא לפני שפתחנו חלון ממנו הציצו שמיים כחולים עזים. גופו היה רך, עטוף בפיג'מת הדינוזאורים האהובה עליו, הוא נשם שתי נשימות אחרונות וכמו נאנח אנחת רווחה.

אבי נפטר בן שמונים ושבע כמעט. חמש השנים האחרונות לחייו היו רוויות כאבים ועינויים שונים. בעיקר, בעיקר עינויי נפש. הוא פחד מהמוות פחד מוות. הוא גם אמר את זה. איבוד השליטה על גופו והזדקנותו הבעיתו אותו. הוא נכנס לסחרחרה שאי אפשר היה להוציא אותו משם. מחד מאס בחייו ורצה למות, מאידך אחז בחייו בעוצמה רבה. הוא מת במיטתו לאחר אישפוז בן שישה ימים. גופו היה קפוץ, שריריו מכווצים, נשימתו כבדה ומאומצת. נראה היה שהוא הולך בעל כורחו. שלווה לא הייתה שם, גם לא אנחת רווחה.

אני, שחשבתי שאני מוכנה למותו , נאלמתי בהפתעה. במובנים מסויימים, לא הייתי מוכנה. לא אמרתי הכל, או לא אמרתי מספיק. אבל יותר מכך כאבתי את הדרך שבא עזב. הרגשתי קצת כמו תבוסה. בניגוד ללכתו של בני, שם היתה נוכחת עוצמת החיים. הויתור והכניעה לדרך הטבע העצימו את הזרם הגועש של החיים. החיים ניצחו. אי ההסכמה לכיוון הזרם השאירו בפי טעמו של כישלון. ואני יודעת שאין דבר כזה כישלון, אבל ככה זה מרגיש.

כאב יש לו דרכים משונות להופיע. לא אחת הוא מתחפש לכעס. הכיווץ הגדול משנה את צורתו למשהו אחר שכביכול אמור לשכך את הכאב האמיתי. מחביא בין קפליו גם עלבון- לי?! ככה זה קרה לי?! איך אני לא ראיתי שהמוות סמוך כל כך, קרוב כל כך?! הקושי לשאת את כאב הרב גוני צבע את הוויתי בכעס עליו, על משפחתי, על עצמי. על החיים.

הימים חולפים , הגלים שוככים, התמונה מתבהרת לאיטה. המוות רב פנים, כמו החיים. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים ומגלים שיש עוד הרבה ללמוד.

ככ הרבה שנים חוקרת את המוות. פוגשת אותו. מי שפתח לי את הדלת והזמין אותו מפגש היה בני. ככ צעיר, ככ חכם, ככ תמים. בחייו ,בדרך לכתו , ברגע מותו ולאחר מותו- עיצב את מי שאני היום, את הידע שלי על החיים ועל המוות, את הפעולות שלי ואת עשייתי בעולם. והנה הגיע אבי ושפך עוד אור על הסמוי מן העין. עוד אפשרות. לאורך השנים היו חברים, תלמידים וקרובים שהלכו אל מותם בדרכים שונות. כל אחד ואחת, מותו יחיד ומיוחד כמו חייו.

מטפחת את ההתבוננות ואת הצנעה, ובעיקר את החמלה כלפי עצמי- ככה יכולתי, ככה, אני יכולה. מה שהיה- היה, מה שיהיה- יהיה. ועכשו- ההווה. הנני.

מצרפת את שירו המדהים של ליאונרד כהן "הנני" . הלוואי וכך נמות...