top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

נעשה ונשמע

בצעירותי תהיתי למה בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" ולא ההפך- "נשמע ונעשה".

חשבתי שראוי קודם להקשיב, להפעיל שיקול דעת ורק אז לבצע. ככה לימדו אותי. עם השנים התפתחה ההבנה שהמצב בו עמדו בני ישראל- עייפים, רדופים ומותשים משנות עבדות קשות ומהליכה ארוכה במדבר- לא איפשר בכלל שיקול דעת. במצב רגיל, לו היו מרוכזים וצלולים, מן הראוי שלפני שצייתו, יאזינו , יהגו ורק לאחר מכן יפעלו. זאת אחריות. אבל במצב של עירפול הכרתי, זה בלתי אפשרי.

עם זאת כדי לומר "נעשה ונשמע"- צריך אמון גדול באדם שמבקש מאתנו לעשות משהו שאיננו מוכנים לעשות בדרך כלל. האמון שמשה השיג בגלל אירועי העבר, הביא לכך שבני ישראל סמכו עליו ובטחו בכוונותיו, ולכן הסכימו קודם לעשות ורק לאחר מכן באמת להקשיב למה שבקש מהם.

משה הוציא אותם ממצרים, מעבדות לחירות. אמנם הוא הוליך אותם במדבר זמן ארוך, אך הם זוכרים לו את המהפך הגדול שעשה בחייהם.

ולכן הם מוכנים לעשות מה שהוא אומר. גם אם הם לא ממש מבינים, גם אם ההכרה שלהם לא מאפשרת בכלל הבנה. איך יבינו עם הכרה מעורפלת מעייפות ומצב נפשי רעוע כתוצאה מנדודים וחוסר שקט?!

ומה שהוא אומר להם לעשות ישפיע על מצב הכרתם. הפעולות שהם יעשו מתוך אמון בו , לאט לאט יבהירו את הכרתם. הם יפעלו ורק אחכ יעכלו. וההכרה שלהם כתוצאה מהפעולות שהונחו לעשות, אם יתמידו בעשייתן ,תתבהר ותתייצב ואפשר להתקדם.

זה מה שקורה לנו בתהליך היוגי.

אנחנו מגיעות לשיעור, מאמינות שהמורה יודעת מה היא עושה, ועושות כדבריה. לתרגול הזה יש השפעה ישירה על מצב ההכרה שלנו- היא נרגעת, מצטללת, מתפתחת בה סטווה. האמון במורה הוא נקודת הבסיס. ללא האמון הזה, אי אפשר לצאת לדרך.

בתחילת השיעור, מצבה של ההכרה היה אחר- הגענו עמוסות וסוערות (רג'ס) מהיום החולף, אולי מדוכדכות ועייפות (תמס). אנחנו לא ממש נוכחות, אבל מקשיבות למורה ומבצעות. אנחנו קודם כל מבצעות. לא תמיד מבינות, מהרהרות והוגות בדברים לפני הביצוע.

כאשר ההכרה במצב הסטווי, אנחנו נוכחות שכדאי להמשיך לתרגל. ואז התרגול מתפתח. הוא מזין את עצמו. ככל שמתפתחת הסטווה, מתפתח גם שיקול הדעת שעלינו להפעיל. מתפתח הקשב המדויק לגופנפש. מתפתחת יכולת החקירה העצמית, יכולת ההבחנה, מתפתחת החירות. יכולת הבחירה. אבל בתחילת הדרך היינו עבדים. עבדים עם אמונה, שרדהה, שאפשר להשתחרר מן העבדות. ללא האמונה הזאת, לא יתחיל התהליך.

האמונה הזאת זו הידיעה הפנימית שלנו שאפשר, שכדאי לסמוך על המורה. הידיעה הפנימית הזאת מתעצמת עם התרגול ומחזקת את הקשר המפרה והמזין . זהו תהליך של גדילה והעצמה רוחנית. בסופו של התהליך הזה , אנחנו יוצאות לחופשי. לחופשי ממה שהגביל אותנו- ההכרה שלנו. בהכרה שלנו מצויים הפחדים, המחשבות הטורדניות, תפיסות העולם והאמונות המגבילות, כל ההרגלים הרעים מהם אנחנו רוצות להפטר. כשאנחנו מצליחות לנקותם ולא לפעול על פיהם, זו החירות, זה החופש. ולכן, אם לא מתרחש החיבור עם המורה, עזבו אותה, חפשו מורה אחרת. כזאת שאתן יכולות לומר לה- נעשה ונשמע.

אני יודעת שהמשפט הזה מקושר לחג השבועות. אבל דוקא בתקופה כזאת בוער לי להזכיר לעצמי שהאמון שלי בדרך ובתהליך האישי שלי מעודדים אותי להמשיך. ולא החששות והפחדים לאובדן החופש שלי. למעשה האמון וההתמדה הם החופש שלי.

חג חירות שמח יוגיניות ויוגינים!






4 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page