• sigal bieber

מת בטרם עת

עודכן: 11 בנוב׳


על מי אומרים שהוא מת בטרם עת?

מי צעיר מדי מכדי למות?

ילד בן 4? כנראה שיגידו שכן.

חייל בן 20? כנראה שיאמרו גם -כן.

אמא לילדים קטנים? גם נראה שכן.

אדם בן 75? כן? לא ?

מתי אדם מת בטרם עת?

אנחנו באים לכאן לעולם הזה, נולדים חיים ומתים. זה ברור לכולם. נולדים – ברור. חיים – ברור.

מתים- ברור? בראש כן, למעשה לא כ"כ ...הרי ברור שנמות, לא כ"כ ברור מתי, לא כ"כ ברור איך. ולמען האמת רובנו חיים פה כאילו לא נמות ומשתוממים כאשר גופנו מזדקן או מתפקד פחות טוב עם השנים.

An empty old wooden swing

לשם מה בכלל אנחנו מגיעים לכאן? מה תכליתנו? זו שאלה קיומית גדולה ולא אחת אנו מהרהרים בה בחיינו. למעשה, הרבה מאלו השקועים בדיכאון עמוק ואולי אף נוטלים את חייהם מגיעים למסקנה שאין תכלית. לפני ימים ספורים נתקלתי במודעת אבל "מת בטרם עת , בן 109 במותו." למה היתה כוונתם? שעוד היה לו הרבה מה לתת ולא נתן? או פספס משהו שהיה צריך להגשים /לדעת, ולא הגשים אותו? בני בן הארבע מת צעיר כ"כ. אבל על מיטת מותו חשתי שחכמתו כה רבה ושמולי לא ילד צעיר אלא זקן בא בימים. שזרע כל כך הרבה טוב באהוביו וסובביו, שחווה כל כך הרבה אהבה אל מול האהבה שפיזר כמו אבקת קסמים סביבו. אין ספק שהוא הגשים תכלית. יש לנו תכלית. גדולה אפילו. כולנו נולדים עם פוטנציאל מסויים. ופוטנציאל מטבעו שואף להתגשם. כל עבודת חיינו היא המאמץ הזה שאנחנו שמים על מנת שהפוטנציאל שלו יתגשם. בשפה ניואייג'ית יקראו לזה ייעוד. אבל זה לא הייעוד הזה. זה לא תפקיד מסויים ולא מטלה מסויימת. מה גדולה תחושת ההחמצה כאשר פוטנציאל לא מתגשם. כאשר ילד בן 4 מת למשל, או חייל בדמי ימיו. "הוא היה כישרון גדול"... מכירים את זה? אבל, כאשר פוטנציאל מתגשם הוא מפסיק להתקיים מעצמו. חישבו על הפוטנציאל הגלום בפקעת של נרקיס. כאשר הפקעת פורחת היא מגשימה את ייעודה, ומיד לאחר מכן, לא משנה כמה זמן, הנרקיס נובל. באדם על פי היוגה גלומים שני פוטנציאלים השואפים להתגשם: פוטנציאל רוחני המגלה לו מי הוא ופוטנציאל חומרי- המגלה מהו תפקידו, לשם מה לעולם. ובתפקיד אין הכוונה בלהיות מורה או הורה, או מנהיג. אל תפקיד אחר, בסיסי וראשוני עוד יותר. אולי יותר נכון משימה, פעולות שיש להן מטרה מסויימת. הפוטנציאל הרוחני שעל האדם להגשים הוא להיווכח כי הוא התגשמות והתגלמות של משהו גדול ונשגב ממנו. שהוא אינו גופו ואופיו ומקצועו. אלא שהוא הנהג הנוהג במכונית חייו. הוא הנשמה, אם תרצו, או ניצוץ אלוהי, או מודעות טהורה, או זה הלובש את קליפת גופו . ואז, לקבל ולהסכים להשאיר את הידיעה הזאת עלומה , נשגבת, נסתרת...להסכים לחיות באי הידיעה הזאת. וואו! להסכים להיות עד נוכח אל מול העולם המשתנה ללא הרף. ולשם גילוי עלום זה (=אני לא גופי וגם לא אופיי) מתקיים הפוטנציאל הארצי שלו -תפקידה של המכונית: גופו והכרתו, הוא לשרת אותו בגילוי הזה. כלומר תפקיד החומר לשרת את הרוח. שני פוטנציאלים אלו גם יחד הם האדם המשרת את הבריאה בהמשך קיומה. וכאשר פוטנציאל מגשים את עצמו- הוא שב למקורו. אל הפקעת. אל המקור. כאשר אדם יודע מיהו ולשם מה הוא נברא וחי על פי ידע זה, מגשים את הפוטנציאל. משרת את הבריאה – כלומר פועל בעולם על מנת להיטיב . אולי זה שופך מעט אור על חשיבות החמלה בתרגול היוגי והבודהיסטי. ולפעול על מנת להיטיב כולל כל פעולה במסגרת כל תפקיד שאתם נוטלים על עצמכם. אז מי מת בטרם עת? זה שלא יודע מיהו ושלא הספיק להגשים הכישרון המיוחד בשירות לעולם. אנשים שהקדישו את חייהם להרבות טוב בעולם, תרמו לחברה ועסקו בנתינה אין סופית, הבינו שתפקידם פה לשרת משהו גדול יותר, את החיים עצמם. הגשימו את תכליתם פה כמכוניות שרת לכוח גדול יותר- כוח החיים. אז לא משנה בני כמה הם, הם לא מתו טרם עת. הם השתחררו מתפקידם. מכיון שהוא בוצע היטב עד תום. אדם יכול להיות בא בימים ולמות בטרם עת- בור לגבי זהותו, אנוכי ונבער לגבי תפקידו . ואז, לפי הפילוסופיה של היוגה- יחזור לכאן לניסיון נוסף להשלים את הידע שלו. אז כל עוד אנחנו כאן, אם אנחנו כבר כאן, אפשר בכל רגע נתון להגשים את התכלית שלנו- להרבות טוב בעולם. ואז מובטח לנו שלא נמות בטרם עת.... מוקדש באהבה ובהודייה לאלו שנפרדו מאיתנו לאחרונה ושירתו את הבריאה הזאת באהבה ומילאו אותנו בטוב בפירות יצירתם:

יגאל בשן, רונה רמון, עמוס עוז

4 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול