משל החץ השני של הבודהה מתאר יפה את מקור הסבל, הדוקהה, בחיינו:
בקצרה: אדם מטייל ביער ובמקרה חץ תועה ננעץ בזרועו. כואב או לא כואב? ברור שכואב! בלתי נמנע וחשוב שיכאב (אם לא כואב, סימן שיש תקלה חמורה במערכת העצבים שלנו).
מתי מתחיל הסבל- כדבריו של הבודהה- בחץ השני שאנו נועצים בעצמנו: למה זה קרה לי? אין לי מזל! לא הייתי צריכה לצאת מהבית! כלומר הסבל הוא הפרשנות שלנו על הסיטואציה וערימות התוכן שמולבש עליה. הסבל הוא בהכרה שלנו.
במילים אחרות- קורבנות- אני לא אשמה! מישהו אחר עשה לי /שתה לי, האחריות על מצבי אינה שלי.
וגם- קורבנות היא המצב שבו אני חשה שאין לי ברירה. שאני נאלצת לפעול בניגוד לרצוני.
בקיצור- קורבנות היא תחושה עמוקה של חוסר שליטה וחוסר לקיחת אחריות. אני לא רואה את התמונה בצורה ברורה ואני לא רואה את כל האופציות הפרושות בפני.
זה מצב שבדר"כ יוציא מאיתנו פעולה אלימה או שיתוק מוחלט (FFF...)- פעולה הישרדותית.
אבל, למען האמת, יש עוד אופציה ,אחת לפחות ,לפעול, שאנחנו לא רואים אותה, היא סמויה מן העין. או, שאנחנו לא מוכנים לשלם את המחירים שהאופציה הזאת מבקשת מאיתנו.
דוגמא- אני רבה עם בן הזוג שלי. אני עומדת על עקרונותיי ולכן, לא מוותרת והולכת לישון כשגבי מופנה אליו. אין ברירה! יש עקרון שאני לא מוותרת עליו. אבל האופציה הסמויה היא ויתור על פעולה מתוך האגו שלי, והתעמתות ישירה עם בן זוגי. זה דורש ממני לעבור דרך מצב לא נעים. מאי נעימות אנחנו מנסים להימנע (ראגה דבשה). כשאני רואה את האפשרות לפתור את הקונפליקט דרך מעבר בתוך התחושה הלא נעימה שלי, משהו נפתח. כלומר- תמיד יש עוד אפשרות. לא תמיד אנחנו מוכנים לשלם את המחיר שהיא מבקשת.
יציאה מדפוס קורבני מחייבת לקיחת אחריות ובגרות ויש בה ראייה בהירה של המציאות ושל האפשרויות הרבות המצויות מתחת לידנו . זוהי הבחנה. ויוקה. מאפשרת פעולה מודעת בכיוון פתרון וצמיחה. אנחנו רואים את הסמוי של העין ויוצאים ממצב של אין ברירה.
לעומת זאת יש מצב, לכאורה הפוך, שיכול לשתק. לראות יותר מדי אפשרויות ומתוך כך, קושי לבחור. אחת הדוגמאות הזמינות לנו היא FOMO. הפחד מלהחמיץ או לבחור לא נכון. אחת ההתבטאויות שלו היא תזזיתיות חסרת מנוח ואז- תפסת מרובה לא תפסת. אבל ביטוי אחר הוא קיפאון. דומה הדבר לילד העומד בחנות צעצועים ונאלם מהשפע. ויוצא בידיים ריקות בגלל חוסר היכולת לבחור.
בחירה אמיתית היא בחירה אקטיבית, כלומר כרוכה בויתור. אם אין ויתור, ואירגיה, זו לא באמת בחירה. זו המוכנות לשאת במחירים שהבחירה מבקשת מאיתנו. זו בגרות ואחריות.
וזו הזדמנות להגשמה. להתממשות יצירה חדשה בעולם.
כשאני נמנעת לפעול בגלל בלבול ולא בוחרת באחריות, גם כאן אני תקועה.
המרחק בין המופע הגשמי של קורבנות ו חוסר יכול לפועל- אין אונות, הוא קטן, למרות שהמניע הפנימי או אחר.
כדי להגשים מטרות, כדי להגשים את עצמי ואת רעיונותיי, אני נדרשת לבחור היטב. לבחור את המניע הפנימי שלי (כוונה), את הפעולה המודעת המועילה בהתאם למטרה (דהארמה), לוותר אקטיבית על כל מה שלא תומך ולקחת אחריות. מתוך הבנה עמוקה שתוצאות הפעולה שלי (קארמה) תלויות לא רק בי. יש הרבה גורמים מעורבים שיכולים להשפיע (אני רוצה לא לאחר , לוקחת טווח בטחון ופתאום יש תאונה בדרך- מצד אחד בחירה ופעולה אחראית, ומצד שני נסיבות חיצוניות שאין לי שליטה עליהן. התוצאה – אינה כפי שתכננתי...)).
החרות היא פעולה אקטיבית ולא פסיביות. היא דורשת הכרה צלולה (סטווה), חיוניות, יכולת בחירה ופעולה. וכל זה חייב להישען על ידע מדויק ונכון על הסיטואציה בה אני נמצאת. ולא פחות חשוב, אולי אפילו יותר- הידיעה הברורה מי אני?! אני הנהגת המנווטת, אני המבוגרת האחראית. אני אדם שיודע את עצמו ואת אחריותו בעולם.
זוהי הגשמה עצמית בדרך היוגה. זהו חופש. זוהי הדרך לקאיוליה.
Comments