top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

מנגנוני הגנה

ביום שישי בצהריים הלכנו לנחם חברה שאמה נרצחה בכפר עזה. בסמוך אליה מתגוררת קרובת משפחה קשישה. חשבנו שזו תהיה הזדמנות לבקר גם אותה. "תודיעו לי לפני שאתם מגיעים" אמרה לנו "יש לי תור אצל הספרית לפן".

הרגשתי איך אני מתפוצצת בתוכי. אתם מתארים לעצמכם איזה משפטים רצו בראשי- מלחמה, חיילים נהרגים, משפחות נרצחות ונעדרות, נערים חטופים ולה יש תור לפן! הביקורתיות והשיפוטיות השפריצו ממני ואיימו להתיז גם עליה את ארס זעמי.

אבל... מיד התעשתתי. ראשית, הדפוס הביקורתי שלי שוב נחשף לעיני ואיפשר לי רגע לעצור. שנית- נזכרתי שכל אחד מאיתנו יכול להכיל את האירועים כיכולתו בלבד.

מנגנוני ההגנה שלנו מגינים עלינו. כשהנפש אינה יכולה להכיל, הם מפעילים מיד את המנגנון הנדרש להגן עליה.

לצד ככ הרבה אנשים שנרתמים כל כולם לעזור ולתמוך, יוצאים מגדרם לעשות משהו כדי להקל, יש גם כאלו שמתקשים. זו לא כוונה רעה. זו לא אטימות. הם כרע לא יכולים.

אני מזכירה לעצמי שכרגע זה מיטב יכולתם. כמו שאני נחשפת ל "מיטב יכולתי" לעיתים בתיסכול וביקורת- את יכולה יותר, אבל אני לא.

החמלה העצמית שאני מפנה כלפי עצמי על אזלת ידי מופנית גם אליהם. בלתי נמנע שהתגובה הראשונית היא כעס, אבל הכרות עצמית מאפשרת מבט שני.

פן, תכנון נסיעה לחו"ל, קניית בגד חדש- כל אלו ועוד הרבה מעבר שנראים אולי לא מתאימים, סביר שנועדו להגן על נפשם של מי שאינו יכול להכיל את הקושי הגדול. או זקוק לזמן עיכול מעט יותר ממושך.

בבודהיזם יש הנחייה לשמור על דלתות החושים- להיות ערים למה אנחנו נותנים להכנס ומה עדיף שישאר בחוץ . מן סלקטור כזה פנימי. אבל זה סלקטור טוב. מחוייב ואותנטי. הסלקטור הזה יודע מה הוא עושה. אני נותנת לו לעשות את עבודתו אצלי, ומכבדת את הסלקטור של סובבי. שומר על השער.

ועל הדרך ממשיכה לכוונן את עצמי לחמלה לכל. לעצמי ולאחרים.

9 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

コメント


bottom of page